פָּתַחְתִּי דֶּלֶת לַחשֶׁך

אַהֲבָתוֹ

יָפָה לַמְכֹעָרִים

וְלַיַֹּנְשׁוֹפִים

בִּלְחִישַתָם הַחַמָּה

הַלֵילִית

קולה של עפרה שילה ייחודי בנוף השירה הישראלית, והוא מאופיין בצמצום, בהירות ותחכום. רגע היא אנתרופולוגית מיומנת הרושמת בליריות אגבית את מה שהיא רואה, ובאחר שירתה מלאה חמלה לכיעורו וכאביו של העולם. כתיבתה חסכונית לכאורה, אך מתוך המילים מושטת אלינו יד של חסד ושפע – ליקום כולו, כמו למושא האהבה האינטימית. יחסים, קיימות, בדידות, ילדות וארוטיקה מעודנת, כל אלה נקרמים ליצירת ביכורים מפתיעה, חכמה ונוגעת ללב.

נמרוד שיין

נדמה שעפרה שילה כותבת שירים תוך כדי צעידה בנעל שיש בתוכה מסמר. היא לא יכולה לשלוף אותו ולהקל על כאב ההליכה בתוך עולם הבשר, אבל באמצעות מסמר השירה היא יכולה לתלות על קירות העולם המכאיב את הרוח הגדולה. המילים שלה – לפעמים בעצמן מסמרים או נוצות רכות שנצמדות בשקט לדופן משאית העופות הנשלחים לשחיטה; לפעמים ענוגות כמו נשיקה – חיות וחדות להפליא. קולה הייחודי של שילה בא מן השבירה. השבר שלה אינו נוח ואינו נותן מנוח. בשירה קצרה כמו נשימה, בידיים חשופות של פועלת שחורה, בכוח פואטי בלתי רגיל, היא מעלה מתוך תהומות את הפחם השחור, הטהור של השירה.

ענת לוין