בעיני רוחה היא רואה תערוכה. ענקית. בצורת שמש.
בלב התערוכה נטועה כיכר עגולה, מחופה בווילונות
קטיפה עבים, עליהם מוקרן מיצג וידיאו המורכב
ממאות תמונות מתחלפות של בית כחול על חוף ים,
בכל שעות היממה, לצלילי גלים מתנפצים וקולות אדם
וצריחות שחפים.
ומן הכיכר יוצאות עשרות קרני־מסדרונות ארוכים,
קירותיהם גדושי תמונות, מתמשכים והולכים עד
לאינסוף. [...] ותמונות של היעדר. של חוסר. של כבר־לא
ועוד־לא ולעולם־לא.
התערוכה הזו לא תהיה.
היא כותבת את הטקסט המלווה לתערוכה שלא תהיה.
באותו 'טקסט לתערוכה שלא תהיה' שאותו פורשת דנה חפץ כמילון מושגים הפורט שפה אינטימית, ביתית, היא מכניסה את הקורא בסודה של משפחה אחת. באמצעות הפרישה המילונית הזו מאפשרת חפץ לקוראיה לטעום משפתו החד פעמית של הבית הכחול; וכמו בציורי הואניטאס ההולנדיים המתארות שפע בשל, אשר במבט שני מתגלה הכוח המאכל המבשר על כליונו הקרוב, כך נבעים בדיוקן המשפחתי מלא החיים גם הסדקים, ומהם בוקעים רחשיו של הנחש האורב להבטחת גן העדן של הילדות.
תערוכה
[1]
בעיני רוחה היא רואה תערוכה. ענקית. בצורת שמש. בלב התערוכה נטועה כיכר עגולה, מחופה בווילונות קטיפה עבים, עליהם מוקרן מיצג וידיאו המורכב ממאות תמונות מתחלפות של בית כחול על חוף ים, בכל שעות היממה, לצלילי גלים מתנפצים וקולות אדם וצריחות שחפים.
ומן הכיכר יוצאות עשרות קרני־מסדרונות ארוכים, קירותיהם גדושי תמונות, מתמשכים והולכים עד לאינסוף. תמונות של רגעים קטנים וגדולים. של דמויות שקפאו במהלך פעולות. של הבעות פנים. חלקי פנים: עיניים, פיות, אפים, עצמות לחיים, מצחים וגבות וגומות וסנטרים. ידיים. רגליים. בטנים וגבות ועורפים וצווארים וישבנים ומותניים. וגם של בעלי חיים וצמחים. ונופים. ואינספור חפצים.
ותמונות של היעדר. של חוסר. של כבר־לא ועוד־לא ולעולם־לא.
התערוכה הזו לא תהיה.
היא כותבת את הטקסט המלווה לתערוכה שלא תהיה.
[2]
בתצלום הראשון קופץ מישהו מהצוק אל הים.
הידיים נפרשות הרחק ולמעלה, עד קצות הרצון. הרגליים מקופלות לאחור, לעבר הגב, כמו למנוע אפשרות של כניעה לפיתוי להלך על המים.
הגוף כולו באויר. ואם לא די בכך: בזוית (קרובה לארבעים וחמש מעלות) שאין ממנה חזרה.
דמות יחידה, ממלאת את מרכז התצלום. מלבדה אין איש ולא אשה ולא ילד נראים. רק בתים וחוף מאפילים והולכים.
מפני שזו שעת השקיעה. אדומים וזהובים נפרשים השמים בין קרעי העננים הכהים, ומשתקפים בים. ודווקא בשעה הזו של בין לבין פורשת הדמות ידיים
ומטילה את גופה אל השמים. אל המים. אל רשתית העין המביטה מרותקת ביופייה המרהיב. בשמחה העולה מתואם האיברים.
זו ההתחלה.
מכאן נצוף. או נטבע.
ראו: ים; לכתוב
משפחה
[1]
משפחה היא מוסד חברתי המאגד יחידים בעלי קשרי שארות לקבוצה שיתופית הדוקה. למוסד זה שני יסודות — הראשון הוא קשר רומנטי ו/או מיני בין בני זוג, שלרוב מעוגן בהסכם המכונה "נישואין"; והשני הוא קשר דם (כלומר קשר תורשתי קרוב).
התפיסה המסורתית של משפחה כללה טיפוס אידיאלי שבו זוג נשוי עם ילדים שהם אחים. משמעות מודרנית ורחבה יותר כוללת קבוצה של אנשים המזהים את עצמם כקשורים זה לזה וחיים ביחד ביחסי קרבה ואף תלות הדדית. ככל הידוע, בכל חברה אנושית במהלך ההיסטוריה התקיימו משפחות.
ככה נכתב באנציקלופדיה החופשית ויקיפדיה.
[2]
בבית הכחול חיו אבא, אמא, ילדה, ילד וכלב.
גם סבתא הייתה, שהרבתה לבקר. ועוד סבא שלא כל כך (היו עוד סבא שנעלם וסבתא שמתה כשהילדה הייתה
קטנה מכדי לזכור.)
הם היו משפחה מטיפוס אידיאלי.
