טיפות

טִפּוֹת בְּפִסְגַּת הָהָר

מַבִּיטוֹת מַעְלָה לְעֵבֶר הַזֹּהַר הַמְּתַעְתֵּעַ, נִמְשָׁכוֹת

פּוֹנוֹת אֱלֵי יָם, לַחְרֹץ תְּלָמִים בַּדֶּרֶךְ לַתַּחְתִּית.

יֵשׁ אֶפְשָׁרוּת אַחֶרֶת?

הַחֹק אָחִיד, הֶחָרִיג נִמְנָע.

הַתֵּיוֹן מֻנָּח בְּמַיִם רוֹתְחִים

מִתּוֹכוֹ פּוֹרְצוֹת רוּחוֹת, חֲלוֹמוֹת הָעוֹלָם.

בַּמּוֹמָה, פּוֹלוֹק מְזַעְזֵעַ, נָפַלְתִּי אַפַּיִם נְטוּל נְשִׁימָה

הַטִּפָּה שֶׁבָּרְחָה?

בספר שיריו של אורי כהן נחשפים יחסי כוחות חברתיים מורכבים: למי נשמרת הזכות לחוש שייכות בחברה הישראלית? למי יש הזכות ליצור, לכתוב? "גְּבוּלוֹת הַדִּמְיוֹן קָבְעוּ, וְאַתָּה תָּשׁוּב לִגְבוּלְךָ", הוא כותב. בטון אירוני חד, מראים שיריו של אורי כהן כיצד החתירה המוצהרת לשוויון מחריפה לעתים את הפערים החברתיים ומכחישה את קיומם. עם זאת, גם העולם הקפיטליסטי, על תאגידי הענק ושלל המערכות הממוחשבות שבו, מוצג בספר בתור הבטחה לחופש שמתגלה לבסוף כצמצום עיוור של האנושיות והחופש האנושי. האם ההיסטוריה מונעת על ידי גחמות רומנטיות או כוחות מיתיים? האם יש ערך לבחירה האנושית או שהמזל והגורל מכתיבים מראש את מסלול חיינו? איך להבדיל בין האמיתי לכוזב? השירים דורשים מענה לשאלות יסוד אלו בעיקשות ובסגנון נוקב. בתשובה, הספר מציע תשובות שנעות בין חזיונות נבואיים־אפוקליפטיים להתבוננות נכוחה במציאות שעשויה לא פעם להיות אכזרית וכואבת: "לְאָן, לְאָן אָעוּף בֵּין הַטִּפּוֹת?".

יוני דוד