"גלריה דבל אינה גלריה שמזדמנים אליה או קופצים כבדרך אגב להציץ מה נשמע בעולם האמנות. זו גלריה שצריך זמן ומחשבה תחילה, כדי להנות ממנה." כך כתב האמן והמבקר שרון קרן על גלריה דבל בעין כרם שבירושלים, אשר גם כיום, 35 שנים לאחר סגירתה, הישגיה וחשיבותה בחיי האמנות בארץ ממשיכים להדהד: בביוגרפיות של האמנים שקיבלו הזדמנות ראשונה; בתופעות אמנותיות כמו אמנות הגוף, המיצג ואמנות האאוטסיידרים שקודמו על ידי הגלריה; בחשיפה של אמני עבר נשכחים ובתשומת לב לנושאים יהודיים ובמיוחד לנושא השואה; במתן במה לאמנים עולים חדשים; ובחשיפה נרחבת לאוּמנויות – בעיקר קרמיקה וגם טקסטיל וצורפות – החותרת תחת האבחנה השגורה בין אמנות ואומנות.
רות דבל הצליחה ליצור לגלריה מוניטין כאלה שאמנים רבים ביקשו להציג בה. היא הצליחה לתמרן בין הידועים לפחות ידועים, הוותיקים והאמנים בראשית הדרך והצליחה למשוך מבקרי אמנות, ירושלמים ותל אביבים, ואת אוצרי המוזיאונים שרכשו יצירות לאוספיהם.
אחד המאפיינים הבולטים בפעילות הגלריה, שנוהלה על ידי רות ואטיין דבל בין השנים 1990-1973, הוא המגוון והפלורליזם באוצרוּת ושאיפתה להראות זרמים שונים באמנות בת זמננו. כפי שנהגה לומר: "לי אין קו [מסוים], יש לי מרחב [לתצוגה]". הייתה זו עמדה יוצאת דופן בשדה האמנות בישראל של אותן שנים. מגוון זה משתקף בשיחות עם אמנים שהן עיקרו של הספר. החל ב־1976 הקליטה רות דבל שיחות עם אמנים לקראת תערוכתם בגלריה, תמללה את ההקלטות, הדפיסה והציעה לקהל כחומר רקע לתערוכה ומתוכן נבחרו לספר זה 25 שיחות. זהו חומר נדיר בחשיבותו גם למען הדורות הבאים.
חלקו הראשון של הספר סוקר את תולדות הגלריה ונשען על מחקר היסטורי וארכיוני מעמיק ומלווה בשיחה עכשווית עם רות דבל על גלריות, אמנים, אספנים וקהל.
הספר הוא פרי יוזמתה ומחקרה של ד"ר דליה מנור וזכה לתמיכת בית לאמנות ישראלית המכללה האקדמית ת"א יפו וקרן יהל-ליאון רקנאטי.
