"נשים זקוקות לתפילה שנובעת מתוך רחמן. נשים זקוקות למילה שלהן. לצבע הדם. לאלוהה שיודעת את תחושת הרחם המתכווצת. הציר. החדירה. הנביעה... על האישה לראות, אולי בפעם הראשונה, עד כמה התרחקה מעצמיותה. עד כמה אין היא יודעת את עצמה. עד כמה שפתה היא שפתו שלו, של איברו, של ערכיו, של אלוהי השמים שלו, של אלוהי הצבאות שלו... אל שתובע התנכרות מוחלטת לה, לאלוהה שלך. לזו הקוראת לך כשדמך נובע ממך, כשרחמך מתכווצת, כשאהובך מבקיע בתוכך, כשתינוקך חופר בך את דרכו ממך..."

הספר דת אישה מאיר בתוכו תפיסה, כי לחיות חיים מלאים ואותנטיים כאישה, משמעו לחיות בדיאלוג מתמיד עם אלוהות נקבית קוראת ופוגשת. הספר מציג את הפרשנות הבובריאנית הקיומית למונח "דיאלוג", ומתאר את היחס הדיאלוגי הנשי אל העולם ואל ה"את הנצחית" כנוגע ב"בשר ודם" הנשי. הדיון הפילוסופי, כמו גם התובנה ה“בטנית־רחמית” מובילים להבנה כי חיים בדיאלוג "אני־את" מחייבים התייחסות לגופניות הנשית במלואה, והשבת כבודה וקדושתה.