לאחר כיבוש הנגב ב־1948, נותרו בו רק כ־15%-10% מהאוכלוסייה הערבית המקורית. מרביתה גורשה מן הנגב והבדואים הנותרים הועברו ממקומם המקורי, ורוכזו באזור צבאי סגור בבקעת באר שבע, שהיה נתון תחת ממשל צבאי. כך התאפשרה השתלטות המדינה על הקרקעות שפונו על ידם, וייסודם של למעלה ממאה יישובים עבור יהודים בלבד. בהעדר אפשרות להקים יישובים בדואים עצמאיים, באה לעולם תופעת הכפרים הלא־מוכרים, הן במקומות בהם חיו מזה דורות והן במקומות שאליהם הועברו. במהלך שנות ה־70 של המאה ה־20, אפשרה פקודת הסדר זכויות במקרקעין התשכ"ט-1969 לבדואים להגיש תביעות בעלות על קרקעותיהם, שהוכרזו כמקרקעין בהסדר. אולם, מרבית תזכירי התביעות שהוגשו לא נידונו, והליך ההסדר טרם הושלם. ספר זה מתאר לפרטיו את סכסוך הקרקעות בין מדינת ישראל לבין אזרחיה הבדואים, כפי שהוא נשקף מבעד לסיפורם של שלושה כפרים לא מוכרים בנגב. הוא נשען על לקט עשיר וראשון מסוגו בחקר הכפרים הלא מוכרים, של מסמכים משפטיים, מפות, תצלומי אוויר, קטעי עיתונות וראיונות, והוא חושף את הכלים החוקתיים, המשפטיים, והמנהליים ששימשו את המדינה לשלילת זכויות הבדואים בקרקע שעליה חיו משך דורות. במקביל סוקר הספר את דרכי ההתנגדות של הבדואים במאבקם על מימוש זכויותיהם בקרקע, והוא מצביע על דרכי הפתרון הראויות.