לטוני גולדמן, הידוע בפי חבריו ואוהביו כ"טונין", אין אבא. או ליתר דיוק, היה, אבל הוא מעולם לא הכיר בו ככזה ולא קרא לו כך, אלא בחר באות x כדי לתאר אותו. למען האמת, גם אין לו אמא. או בעצם... גם זה לא לגמרי מדויק. יש לו, אבל בגלל היותה לא מתפקדת — כי מאז שהוא זוכר את עצמו היא מאושפזת במחלקה הפסיכיאטרית של בית החולים "בלוויו" במנהטן, סובלת מ"סכיזופרניה, הפרעה דו־קוטבית, אובססיה טורדנית־כפייתית, דיכאון קליני — ובעצם, מה לא" — היא לא חלק ממשי מחייו. עד כדי כך היא לא חלק, שמאז שהיה ילד ועד למותו של x — כשטוני היה בן שלוש־עשרה וחצי — היא לא הייתה מודעת לעובדה ש־ x מתעלל התעללות מינית חמורה בבנה. בגיל עשר עוזב טוני את ביתו באפר איסט סייד במנהטן ועובר לגור בביתן של סבתו ג'ודית' ובת זוגה לחיים תלמה, החיות בעיירה הציורית שרוסברי שבמדינת מסצ'וסטס. השתיים, היפיות לשעבר, הגרות בבית כתום וחולקות אובססיה מוזרה לכל דבר כתום, מגדלות באהבה, בכבוד ובקבלה מלאה את "טונין" כאילו היה בנן, ובעצם, מצילות אותו מחייו "ההם". בשרוסברי, "טונין" נולד מחדש. חווה, מתאהב, חי. שם הוא מתיידד עם אלמה באנקס המכונה "אלמי", נערה שחורה, כחולת עיניים, יפהפייה. השניים הופכים לחברי נפש ומלווים זה את זו בקשייהם ובתקוותיהם. בגיל 28 , לאחר מותן של תלמה וג'ודית', "הסבתות", "טונין" יורש את ביתן הכתום בשרוסברי. עכשיו, 18 שנים מאז הגיע לראשונה לשרוסברי, 18 שנים לאחר ש"ניצל", הוא חוזר למקום ההוא — כנראה אל ביתו היחיד מאז ומעולם — ומגלה בעליית הגג שלהן את היומן שלו, אותו כתב מאז היותו ילד. יחד עם בן זוגו לחיים — אותו הוא מכנה "החצי השני שלי" — מארק, ואלמי, הוא מגלה את עצמו כפי שהיה אז — על פי יומנו — וכפי שהוא כיום, ויוצא למסע מריר־מתוק של גילוי אל תוך עברו, אל טוני־הילד ואל טוני־הנער, כאשר עלילת היומן ועלילת חייו, מתמזגות לסיפור אחד שלם ויוצא דופן: עמוס בכאב, ועם זאת, גם מלא בתקווה, ביופי, ובאמונה — למרות הכול — בגברים. בנשים. באהבה.