מלחמת ששת הימים הסתיימה ב־11 ביוני 1967 בכיבוש שטחים נרחבים ומאוכלסים ע"י ישראל. ההנהגה הישראלית לא ששה להחזיק בהם והציעה למדינות ערב לקראת תום המלחמה, הסדר של שטחים תמורת שלום. הציפייה בישראל הייתה שתחת הלם תבוסתם, ימהרו מנהיגי הערבים לחתום על הסכם כזה במהירות. אלא שבניגוד לציפיות, מצרים, סוריה וירדן המושפלות, הקשו את עורפן ותבעו נסיגה ישראלית חד צדדית. הממשל הישראלי עוד חיפש מוצא בצורת ממשל ערבי עצמאי בגדה המערבית, אך גם אפשרות זו ירדה מהפרק. כשהיא נדחפת על ידי ציבור ששלל נסיגה ללא תמורה, החליטה הממשלה בלית ברירה על הקמת ממשל ישראלי בגדה. שר הביטחון משה דיין נטל את הובלתו. הרחק מהתיאוריה האוטופית של דיין שביקש לקיים ממשל נאור, חיובי, המתערב כמה שפחות בחיי האוכלוסייה, כזה הלוקח בחשבון את יחסינו העתידיים עם השכנים הפלסטינים, הלך ונרקם ממשל כפוי, מסורבל, ביורוקראטי ובעיקר מעורב עד הפרט האחרון בכל נושא ובכל תחום של חיי הפלסטינים. כבר בתום שלוש שנות ממשל אובחנה הלפיתה העזה בה לפת הממשל הישראלי את זה הפלסטיני, כשהוא איננו מניח לו לחמוק ממנה. כעבור עשור, הייתה כבר הגדה המערבית מבחינה מנהלית וכלכלית לחלק אינטגראלי דה־פקטו של מדינת ישראל.