"שדה תלתן" הוא מקבץ סיפורים עשיר ונוגע ללב על ילדותו של שלמה בן בשט במושב בית חנן בשנות החמישים, ימי הצנע והפדאיון בארץ ישראל. חיי הכפר מתקיימים בין הפרדסים לחצר הבית עם הגינה המטופחת ולבית העם בו מוקרן סרט קולנוע אחת לשבוע. המשפחה מונה את האב: האב יוסף הדומיננטי, פעיל בחיי הכפר; האם חמדה החמה והמסורה, עקרת בית למופת; האחות הבוגרת רינה; ושלמה — ילד קטן עם עיניים כחולות, פעורות, שלא פוסקות לגלות את העולם.
ביד אמונה ומדויקת משרטט בן בשט תמונות מחיי הכפר, היוצרות יחד מעין "סינמה פרדיסו" ארץ־ישראלי, ומביאות את סיפורם של החלוצים הכפריים, שטיפחו בחריצות רבה את הפרדס, שדות התבואה ומשק הבית, על התרנגולות, החמורים והעזים המניבות חלב, וחיו חיי חברה שוקקים.
אלא שגן העדן המופלא הזה נגדע באבו עם מותה הפתאומי של האם ממחלה ממארת, שבועיים לפני בר המצווה של שלמה. דעיכתה לנגד עיניו הרגישות היא הציר שסביבו נסבים הסיפורים. בן בשט העמיד עולם מופלא ומכאיב הנע בלשונו החיונית בין פיכחון של איש בוגר ומתגעגע, בעל זיכרון פנומנלי, ובין עיניו התמות של ילד שלא חדל להתפעל מחושניותו של העולם ובד בבד להיות חרד לאמו; עולם נשכח וטהור שבו כל מגע הוא ראשוני מאין־כמותו, ומנגד — כאב היתמות פועם בו כל הזמן, מלא געגוע, משיב אותנו קרוב־רחוק, הביתה.