אסתר, אמנית ישראלית כבת ארבעים, חיה עם בנה ובן זוגה בניו יורק חיים מוגנים ומלאי הבטחה לכאורה לעתיד: לה וגם לו משרות מבטיחות, משפחות תומכות והם חולקים שמחות וצרות. אולם מתוך מוכרתו, הטבעית כמעט, של סיפור המסגרת הזה עולות אפשרויות אחרות ובלתי מוכרעות הטמונות בו. הבית בניו יורק הופך תחנת מוצא, מעין אי בים ממנו היא יוצאת למסעות אל עבר אפשרויות חיים אחרות בזמן ובמרחב. למעשה מתוך הרומן עולה כי אסתר היא בת בלי בית, מהגרת החשה בבית רק כאשר זה רחוק ובלתי מושג. כאמנית היא בוחנת כל הזמן אפשרויות קיום אחרות ומקבילות: עם דמויות נשיות קדומות בהן היא רואה מעין דמות אם, עם גברים אחרים עמם היא חווה לרגע בית ועם אחיה והוריה החיים הרחק ממנה בישראל.
לאורך כל הרומן מלוות את הגיבורה, כמעין מקהלה יוונית, רוחותיהם פורעות הסדרים של בני ובנות משפחה שעברו מן העולם, ומשמשות כמעין מראה או הד למשאלותיה, חרדותיה ותשוקותיה. בספר זה נוטלת על עצמה בשמת חזן את אחת המשימות הקשות שיש: היומיום על שמחותיו ותלאותיו. שם איי הזהב מציע מסע מלא ערגה, חמלה וסקרנות אל עולמה הפנימי של אשה צעירה המבקשת בה בעת לשנות את כל עולמה מבלי לשנות בו דבר. זהו ספר מלא דמיון המודע לכך כי חיים שלא נחיו כוחם אינו נופל מאלו שנחיו.
(חיים וייס)
