בספר זה מוגש לקוראים מחקר מקיף על ראשיתן של גלויות ישראל ויהודה באשור, בבל ובמדי. המחבר מתמודד עם הסוגיות הבאות: היקף ההגליות מישראל ומיהודה; המצב החברתי־כלכלי של הגולים; מקום מגוריהם במסופוטמיה ובמדי; מעמדם הכלכלי והמשפטי; דרכי עבודתם את האל ושמירת מצוותיו; הקשר של הגולים עם השארית שלא גלתה מזה, והיחסים עם הסביבה הנוכרית מזה ועוד.

הדיון בסוגיות שנויות במחלוקת אלה מבוסס על ניתוח בלשני והיסטורי של הטקסטים הרלבנטיים במקרא ושל המקורות החוץ־מקראיים ובראשם מסמכים אכדיים שמקורם באשור ובבבל. ביניהם בולטים בחשיבותם מסמכים משפטיים שנתגלו בארכיונים פרטיים־ משפחתיים בבבל החושפים היבטים שונים מחיי היום־יום של הגולים.

המסקנה העולה ממחקר זה היא שתקופת הגלות (586 – 538 לפסה"נ) היא חוליה חשובה המגשרת בין שלהי הבית הראשון לימי הבית השני. הייתה זו תקופה של חשבון נפש והתחקות העם אחר עברו כדי להבין את פשר האסון שפקד אותו ולהפיק ממנו לקחים במישורים הדתיים והלאומיים. חקירה זו של ימים עברו באה לביטוי ביצירות שחוברו בגולת בבל. חיבורים אלה הנציחו את הזיכרון הקיבוצי וגם שמרו על הזהות העצמית של עם ישראל תוך ציפייה לגאולה ולשיבה למולדת ברוח "חדש ימינו כקדם". גולת בבל בדורותיה הראשונים שימשה בית זיקוק מונותאיסטי לאמונה של ימי הבית הראשון ובכך תרמה לעיצובה של היהדות של ימי הבית השני.