בשנת 2003, שלוש שנים לאחר אירועי אוקטובר 2000 בהם נהרגו 12 אזרחים ישראלים ערבים מאש המשטרה, קבעה "ועדת אור", שבדקה את הסיבות לאירועים כי "המערכת השלטונית בישראל טרם הוכיחה את עצמה במבחן היחס הראוי למיעוט... אזרחי המדינה הערבים חיים במציאות שבה הם מופלים לרעה כערבים... במציאות של קיפוח". הוועדה קבעה גם כי "תחושת חוסר השוויון היא מהקשה שבתחושות... אשר פוגעת בזהותו העצמית של האדם". ספר זה מתאר את התקופה בה הונח הנדבך החשוב ביותר של מדיניות הממסד הישראלי כלפי המיעוט הערבי, אשר הובילה לבסוף גם לאירועי אוקטובר 2000.
במרכזו של הספר, ובניגוד לטענה הרווחת בקרב הציבור הרחב ובמחקר המדעי, כי לממסד הישראלי לא היתה אף פעם מדיניות סדורה כלפי המיעוט הערבי, נמצאת הטענה כי מציאות החיים של הערבים בישראל נובעת בעיקר מתוצאותיה הישירות של מדיניותן העקבית של ממשלות ישראל כלפי האזרחים הערבים, אשר מטרתה היתה אפלייתם והדרתם מכל רבדי הקולקטיב היהודי־ישראלי ומניעת התגבשותם לידי קולקטיב פוליטי או כלכלי. מדיניות זאת, המהווה המשך למדיניות הבידול הציונית כלפי הערבים מתקופת "הבית הלאומי", התקיימה אמנם כבר למן הקמת המדינה, אך היא התגבשה לידי מערכת ממסדית, רב־זרועית ואינטגרטיבית, מסוף שנות ה־50. זאת מכיוון שרק אז, לאחר מלחמת סיני וטבח כפר קאסם בראשיתה, הבינו מנהיגי הממסד שהמיעוט הערבי שנותר במדינה לאחר מלחמת 1948, לא יצא מכאן בטרנספר נוסף, תקווה שהנחתה את קברניטי המדינה במהלך העשור הראשון. במבט לאחור, ניתן היום לומר כי מרבית העקרונות שהיו מונחים בתשתית המדיניות שהונהגה בעשור הנחקר הפכו, בדרך כלל, ליסודות המכוננים של מדיניות רוב הממשלות כלפי הערבים, עד עצם היום הזה.
בין היתר, מתאר הספר לראשונה את ועדות ההיגוי והפיקוח הממסדיות אשר התוו את המדיניות ואת מטרותיה, את גופי הממסד השונים שפעלו בקרב הערבים, את תהליך ביטול הממשל הצבאי והמרתו במנגנוני פיקוח אזרחיים, את הפקעת אמצעי הייצור (קרקע, מים, כוח אדם, הון) מידי הערבים והעברתם למשק היהודי שכונה ישראלי, את פעולות הסתדרות העובדים במגזר הערבי, את השליטה הפוליטית הממסדית בפוליטיקה הערבית, את סיכול ניסיונותיהם של הערבים להקים ארגון פוליטי עצמאי, ותחומים רבים נוספים.
