ולא היה בה מום, הפואמה לקריינית ולמקהלה מדברת, נכתבה כיומן בתקופה בה עברה המחברת טיפול בשיטת Internal Family System. בשיטה טיפולית זאת נפגש המטופל עם חלקים מתוכו אשר עוצבו בתקופות שונות בחייו, ומשפיעים על אישיותו והתנהגותו בהווה. הפואמה פותחת צוהר לתהליך שעברה המחברת לאחר פגישתה עם חלקים שלא הייתה מודעת להם קודם, ואשר הכריחו אותה לעסוק בצדדים אפלים של עברה. בכתיבה כנה ואותנטית חושפת המחברת את הרגשות המציפים אותה במהלך עיבוד חוויות העבר.
ספר השירים השלישי של חגית ורדי, "ולא היה בה מום" שב ומוודע את הקורא/ת למיטב שבשירתה. אף במחזור שירים זה התימה המרכזית מתרכזת ומתמקדת בכאב נוקב, בכאב הנינעץ כקוץ בבשר החי. המבנה הרטורי של דו־שיח בין מקהלה לבין קריינית הוא רב ענין. המעברים התכופים בין הקריינית לבין המקהלה מפיקים דיוקן דרמטי ער ונמרץ. השירים בספר נקראים בשטף, בנשימה אחת, כמו בקריאה של שיר אחד המושתת על רצף מצטבר של שירים "מקומיים", בתנופה הנוסקת לקראת שיא, אשר מקנים אמינות לרגשות ולתחושות הגואים ומופגנים בשירים. זו שירה המפיקה עוצמה צורבת, בשלה ומלוטשת כאחת.
(פרופ' יאיר מזור, אוניברסיטת וויסקונסין — מילווקי)
בשפה עשירה, לעיתים מרומזת לעתים בוטה, אבל תמיד מדוייקת, מעניקה חגית קול רהוט לילדה שהייתה ולכאב הפגיעה המינית שספגה. קריאת הפואמה מבהירה לקורא את עוצמת הנזק שניצול מיני של ילדים יכול לגרום לגוף, לזהות ולציפור הנפש. חגית משתמשת במילים כאמן המושך את הצבע במכחולו. משמעויות הופכות פנים וצורה במאמץ המתמשך לשתף את הקוראים בחוויה חמקמקה כל כך לשיתוף: סבלה חסר האונים של הילדה הנפגעת שעולה למודעותה רק בחלוף שנים כשבגרה.
(ליאורה זומר, מ.א., יו״ר טראומה ודיסוציאציה ישראל [ט.ד.י.]; פרופ׳ אלי זומר, אוניברסיטת חיפה)