"הַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה / הָיְתָה כְּשֶׁפָּקַחְתִּי אֶת הָעֵינַיִם" — כך פותחת חגית קהן את ספר שיריה הראשון, ומזמינה אותנו ליקיצה אחת ארוכה וממושכת. עוד טרם בוא המלה הראשונה בספר, העולם השירי של חגית טובל כולו בתוך חלום. השירים של אחר כך נכנסו עניינים אחרים מרתקים את הקורא בשפע מרהיב ומכמיר לב של רגעי בדידות ("לְבַסּוֹף, כְּשֶׁתָּנוּחַ דַּעְתְּךָ / תִּשְׂתָּרֵעַ / בַּאֲלַכְסוֹן מְדֻיָּק / לְבַדְּךָ"), אובדן ("בְּזוּגוֹת הֵם בָּאִים / הַמֵּתִים שֶׁלִּי"), תודעת אני סבוכה ומפוצלת ("לִי עַצְמִי אֵין / אֲחִיזָה גְּדוֹלָה בַּחַיִּים. / הַחַיִּים עַצְמָם אוֹחֲזִים אוֹתִי / בַּגָּרוֹן"), מרחב עירוני בהול ונרגש ("רַק לְעֵת עֶרֶב / מִתְפַּיְּסִים הַבָּתִּים / עִם יוֹשְׁבֵיהֶם") — ומעל הכול: אשמה, פחד, נטישה ואהבה.

אַתּ כָּזוֹ מְשׁוֹרֶרֶת.
עֲנַן מִלִּים כְּסוּפוֹת
מְרַחֵף מֵעָלַיִךְ,
בְּהַלְּכֵךְ מִסְתַּדְּרוֹת
בְּטוּר שִׁירִי לְרַגְלַיִךְ.

שִׂמְלָתְךְ — מִלִּים,
פַּרְווֹתַיִךְ — מֶטָפוֹרוֹת,
אִפּוּר עֵינַיִךְ —
קָלִיגְרַפְיָה של אוֹתִיּוֹת.

רַק בְּדַבְּרֵךְ,
קוֹלֵךְ שְׁתִיקָה וְשֵׂבֶר.

הקושי והאומץ לכתוב שירה הבוקעת מבעד ל"שתיקה ושבר" הם הישג ספרותי של ממש. חוכמת השיר מצויה בדיוק במקום הזה: בשבר, בהֶעדר, בחור הפנימי הנעוץ בחללי האני ומגיע אל שפת השיר. חגית קהן מדובבת את החור הזה לכדי שירה עמוקה, בלתי מתפשרת, הנוגעת באוזנו של כל קורא אוהב שירה.
(יקיר בן־משה)