( )
מַשְׁלִיכָה עֹגֶן
לְפִנַּת כָּל שִׁיר
בַּכְּתֹבֶת הַנּוֹכְחִית
שֶׁתִּמְצְאוּ בַּמַּפּוֹת שֶׁל גּוּגְל
שֶׁלֹּא תַּגִּידוּ
זֹאתִי
גּ רָה בּמְִחלִהָּ
שׁוֹכֶבֶת
מִסתְַּכּלֶתֶ השַָּׁמַימְָה
חוֹזָה שִׂיחוֹת
עִם עָנָן דְּמוּת עֲטַלֵּף
מִתְנַחֶמֶת בְּחִבּוּק הָרַעַם
השירה של שירה חֹרש אוחזת (כמעט) את כל העולם; לכל הפחות את השמיים, את הרעם ואת השיר. היופי הטמון בשירים הללו מהדהד עמוק לתוך אזנו של הקורא בשפע תהודות לשוניות, הנעות בין רעדי ביטוי לא שלמים, קרעי מחשבה, פיצולי לשון וגוף מסוכסך — לכדי תודעה מבריקה מעין כמוה. "אני הולכת על מנת להתקדם", כותבת חֹרש במחזור 'שיר רב פעמי', אך בו בזמן היא עצמה בולמת כל תנועה; שפת השיר, לשון הדימויים ונקודת המבט מפתלים את השיר פנימה לתוך עצמו, לתוך מלכודת של זהויות. במילים אחרות, אין דרך אחת לקרוא את השירים הללו. כמו קוביה הונגרית, מסובבת ומהפכת חֹרש את רטוריקת השפה, מוליכה את הקורא לשנות, להרוס ולברוא מחדש את מה שנראה על פניו כמובן מאליו: לשון העולם, שפת היומיום, פסגות ותהומות האני. 'כל האמונות תפלות' טוענת חֹרש בספר שיריה הראשון, ומזמינה אותנו לצלול לתוך אקווריום מרהיב של פנים חדשות — פני שירה עברית מקורית, מבריקה ונועזת.
(יקיר בן־משה)