בֵּין הַשֻּׁלְחָן לַזְּכוּכִית מְקֻפָּלִים חַיַּיִךְ בְּקוֹלָז' שָׁחֹר־לָבָן.
יוֹתֵר שָׁחֹר מִלָּבָן.
אַבָּא מְעֻנָּב בַּחֲלִיפָה,
אוּלַי בִּתְמוּנַת מַחְזוֹר סִיּוּם כִּתָּה;
הַסַּבִּים וְהַדּוֹדִים סְבִיב שֻׁלְחָן עָרוּךְ;
אֳנִיָּה בַּדֶּרֶךְ לְחוֹפֵי יִשְׂרָאֵל;
הָרֶפֶת בַּמּוֹשָׁב.
וּתְמוּנָה אַחַת שֶׁאוֹתִי מַמָּשׁ סִקְרְנָה:
אַתְּ מְצֻלֶּמֶת עִם יַלְדָּה,
דֵּי מְטֻשְׁטֶשֶׁת הַתְּמוּנָה.

עכשיו מאוחר, ספר השירים השני של צביקה זביצקי, מהדהד דיאלוג אוטוביוגרפי בין כמה קטבים: זיכרון המשפחה בגלות אירופאית המשוחח עם גלות ישראלית־עכשווית בברלין, העיר המוליכה ברבדיה העמוקים סודות קשים, רוחשים אפלה ורוע. כל אלו נמזגים בהוויה ובימי ילדות והתבגרות בקיבוץ ובתמונות נופי נפש וטבע ארץ ישראליים. קובץ השירים המגוון והעשיר הזה הוא תמונת ראי לחיינו כאן: תחריט יהודי־ישראלי של זיכרון, מלחמה, חיות, אהבה ותקווה לעתיד, הנארג בחוטי שתי רגישים ובחוטי ערב מפוכחים עד כאב.