רבות מיצירות השירה נשענות על תיאור החיים האנושיים, אך השירה של מרגלית ליפשיץ, שעוסקת באותו נושא עצמו, עושה זאת בדרך שנראית חדשה, רעננה ומדויקת. זוהי שירה שאין בה צירופי מלים שגרתיים. ההפתעות הלשוניות הופכות את שירתה של מרגלית ליפשיץ למושכת, ומעוררת כל הזמן אתגרים רגשיים והנאות לשוניות. כך בתיאורי טבע יומיומי ("חבצלת החוף מרכינה / כותרתה לקריאת החזאי") תיאור האח שאיננו ("מאז הפלגת, ערב תשעה באב, לים הנשמות / מבלי לציין מיקומך המדויק ב־ WAZE ") וכך בעוד ועוד שורות מקוריות ביטוי המצויות בספר.

מרגלית ליפשיץ מתארת את החיים בשברי רמיזות, שמי שמכיר את רקע חייה יודע לפענח. אבל אין צורך בהכרת העובדות הפרטיות, כי לכל קורא זהו הסיפור האוניברסלי של הגעגוע לקשרי אנוש, לחיבורים עם הטבע, למגע עם האם, לאהבה למשפחה, וגעגועים. געגועים לבן שחי רחוק, לאח שנפשו לא שקטה, געגועים ליופי של הילדות וגעגועים למה שאינו ניתן להשגה.
(מאיר עוזיאל)