אי תנועה
אֲנִי רוֹצָה לְסַפֵּר לָךְ הָרִים וּגְבָעוֹת
שֶׁבָּאִים לִקְרָאתִי בַּלֵּילוֹת
מְכַתְּרִים אֶת שְׁנָתִי
בְּשִׁנַּיִם חַדּוֹת.
אֲנִי רוֹצָה לְסַפֵּר לָךְ אֵיךְ אֲנִי קָמָה עִם שַׁחַר,
רֵיקָה וּלְבָנָה כְּמוֹ שֵׁן, נִנְעֶצֶת בַּמְּצִיאוּת
וְקוֹפֵאת.
אֲנִי לֹא זָזָה.
אֲנִי רוֹצָה לְסַפֵּר לָךְ שֶׁאֲנִי לֹא זָזָה.
הָאוֹר עוֹלֶה וּמַזְמִין אוֹתִי אֵלָיו.
הוּא לוֹחֵשׁ: רְאִי, הַגּוּף שֶׁלָּךְ שׁוֹתֵק
וְכָל כֻּלֵּךְ תְּנוּעָה.
"אני רוצה לספר לך הרים וגבעות" מגיש לקוראיו שירה אישית וייחודית, בעלת ממד רוחני עמוק, שירה מדיטטיבית הנטועה בנוף המדברי ומדובבת אותו; הבית אל מול המרחבים שבחוץ, הפנייה לאהוב ולאהובה, הצלילה לנבכי הנפש והנסיקה אל הנשגב. שירי הספר הם תוצאה של שנות עבודה פנימית, במהלכן גיבשה לילך גליל סגנון מינימליסטי ומרוכז משלה, העולה בקנה אחד עם עולמה הפנימי. במציאות קוטבית כמו שלנו, טוב למצוא שירה חרישית ומעודנת הנטועה בנופים מדבריים ותרה אחר השקט שבלב הסערה שמסביב.
(אגי משעול)
30-03-2017 סיגל נאור פרלמן, אודות- כתב עת למסות וביקורת ספרות
ספר שיריה השני של לילך גליל מפרק דווקא את הסיפור השירי ואת הצהרת הכוונות ההיפרבולית שבכותרת, לתפוס בבת אחת שטח נרחב, אותם "הרים וגבעות". המפה המרחבית והרגשית נפרטת כאן לקואורדינטות עדינות שנפרשות במרחב-זמן של הטבע ושל הבית, המסרב לתרבות ולציווי התרבות. אפשר אפילו לומר שהקואורדינטות שמשרטטת גליל הן דווקא אי-תרבות, כאלה שאינן מסכימות להכיר במוכתב מראש. ובאמת, הגיאוגרפיה של "האני" כאן, כמה יפה, אינה לעומתית ואף אינה צוללת אל תוכו של "אני" זה, מנסה למלאו או לחילופין לרוקנו, אלא פותחת אותו לרווחה בתוך העולם, ואם לדייק עוד יותר, פותחת אותו בתוך וביחס לזולת פרטי בו היא מתבוננת. שבה את ליבי במיוחד השיר "ההרים": מה שאני אוהבת בהרים זה שהם אינם יודעים את כוחם אינם מודעים להיותם משענת חיי / מה שאני אוהבת במשענת חיי זה שהיא אינה יודעת איך להחזיק אותי באמון מלא (אני רוצה לספר לך הרים וגבעות, 20). הרבה צניעות יש בשיר הזה והוא סימן לספר השירים הנפלא הזה כולו; אין כפוף ואין מוכפף, אין מנכס ואין מנוכס. כמה טוב ללכת בשבילים המותווים במפה של גליל כשאפשר, וזה כלל אינו מובן מאליו, לשמור על מרחק של כבוד ועל קרבה של כבוד.