לִפְעָמִים בָּא הָעֶרֶב מֻקְדָּם,
צוֹבֵעַ אֶת הָרוּחַ הַיּוֹרֶדֶת.
ל רְֶגעַ נדִמְהֶ
שֶׁגַּם אַתָּה יוֹרֵד אֵלַי בִּסְלִיחָה,
מְחַבֵּר יָדַיִם, מְכוֹפֵף
אֶת מִצְחֲךָ
הֶחָרוּשׁ שְׁבִילִים.
לִפְעָמִים בָּא לְהַנִּיחַ אֶת הֶעָבָר.
מֵעוֹלָם לֹא הִצְלַחְתִּי
לִמְחֹל לְךָ.

שירתה של תמרה לילך מזומן יורדת לאט אל הקורא. כמו מצנח גדול היא מרחפת תחילה גבוה, נוגעת (פיזית ממש) בעליונים, משוחחת עם הרקיע, עם אלוהים והזמנים, בוררת רגשות, נחה בגעגועים; ואז, לאט וביופי בלתי רגיל, היא שוקעת בעדינות מטה־מטה, אל האדמה, אל הגוף ואל המחילה. זוהי שירה ארוטית במובן הטהור של המילה: שירה שטובלת בתשוקה אל האור, אל המופלא, פוסעת על קצות התהום בין היאוש לאמונה, ומותירה חותם עמוק בקורא. אור נקבוביות, ספר שיריה הראשון של תמרה לילך מזומן, הוא הישג גדול לשירה העברית החדשה.
(יקיר בן־משה)