אוטוביוגרפיה משותפת
תִּרְאֶה, אֲנִי אוֹמֶרֶת
קְצֵה זְנָבוֹ שֶׁל דָּג מִתְנוֹעֵעַ קַלּוֹת
אֶל לִבּוֹ הַפּוֹעֵם שֶׁל הָאוֹקְיָנוֹס
אַדְוַת הַמַּיִם מְלַטֶּפֶת אֶת עוֹר בִּטְנוֹ הַמָּתוּחַ
הַסֶּכֶר נִפְרָץ הָרוּחַ שׁוֹרֶקֶת הוּ הָה מַה קָרָה
שֶׁמֶשׁ פּוֹקַחַת עֵינַיִם מַתְסִיסָה רְסִיסֵי טַל עַל שְׂפָתַי
כַּפּוֹת יָדַי בּוֹרְאוֹת עוֹלָם בְּכַדּוּרֵי חוֹל רָטֹב, תִּרְאֶה
מִישֶׁהוּ מֵרִים אוֹתִי אֶל עָל, אֲנִי מְנַצַּחַת אֶת חֹק הַכֹּבֶד
הָאַרְיֵה הַשּׁוֹמֵר עָלַי בַּלֵּילוֹת הוּא גֶּזַע עֵץ כָּרוּת.
סִפַּרְתָּ שֶׁנָּטְשׁוּ אוֹתְךָ
פִּטְמַת הַדְּבַשׁ הִיא שְׂפַת הָאֵם
מִנְהָרוֹת חוֹתְרוֹת אֶל בּוֹרוֹת הַבְּדִידֻיּוֹת, נִקְווֹת וְנִמְשָׁכוֹת
עַל סֵדֶר הַיּוֹם מְרַחֵף אֶפֶקְט הַפַּרְפַּר
בְּכַנְפֵי נְיַר מֶשִׁי מָתוּחַ עַל חוּט בַּרְזֶל
עֲנָנִים כְּמוֹ חֲלוֹמוֹת נֶעֱלָמִים וְשָׁבִים
צִפֳּרִים נוֹדְדִים עַל פְּנֵי יָמִים וְשָׁנִים כְּדֵי לָשׁוּב הַבַּיְתָה.
לִמְצֹא חֵן בְּעֵינַי זֶה לְאַמֵּץ אֵת הַגַּעְגּוּעַ אֶל לִבִּי לְלֹא תְּנַאי
תָּבִין, אֲנִי כְּמוֹ עֵץ מַמְשִׁיכָה לִגְדֹּל וּקְמֵלָה
מְצַמַּחַת עָנָף בְּיָדֶיךָ
שֶׁמשֶׁ עזַּהָ
הצירוף ״חדשים לבקרים״, מקורו במגילת איכה ג, כג: "חדשים לבקרים רבה אמונתך“, מגילה שמתארת עד לפרטי פרטים את חורבן הבית הראשון. אבל בספר השירה הזה ששואל את שמו מפסוק מהמגילה, יותר מקינה על חורבן הבית, יש השאלת השאלה: ״איכה״? איך קרה.
ורוחה שפירא מדברת כאן, לא לחלל, לא אל בני האדם באשר הם, אלא אל אדם אחד שאיננו קיים, שאין לו כבר ישות בעולם.
במשפטים פשוטים ששומרים על שפיות וסדר, נוקטת ביופי שיש בכוחו למשוך יותר תשומת לב, היא מדווחת לו על עצם העמידה שלה בעולם אחרי הסתלקותו, על היחסים בינה לבין מה שסביבה: שפעת זהב, מגדל צדק, בורות בלי קרקע, הריק הנוהר, נבט העצמי שצמח עם אם יתומה.
וכשהדיבור עוצר לרגע, היא ממלאת את חלל הבית במוסיקה: For Alise מַארְשׁ תּוּרְכִּי. ״סוֹנָטוֹת שֶׁל בֶּטְהוֹבֶן, ”מַמָּשׁ בֶּכִי, סִיּוּם דְּרָמָטִי", אוֹמֵר הָעוֹרֵךְ אָלֶכְּסַנְדֶר תָּמִיר וְשׁוּב היא עוֹלָה עַל גְּדוֹתיה״, מצליחה להינצל מההווה.
ערה לגמרי היא יודעת היטב כי כל עוד ״המחר לא מאחר״, האפשרויות העומדות בפניה הן או הגוף ״שמשיב אהבה למקומה״ או הדיבור הזה, האחרון, שמעמיד בקלות לְפוּפִית נָאָה. הכל כדי לא להיות רק זו ה״חולפת כמו אור הנברא ושוקע לאטו באפלה״.
ענת זכריה