מסיבה
הָרִקּוּד מוּזָר
הָאֲוִירָה מְשֻׁנָּה
אֲבָל זֹאת הַמְּסִבָּה הַיְּחִידָה
שֶׁאֲנִי מֻזְמֶנֶת אֵלֶיהָ.
שיריה של גל נתן דומים לגבישים. החומרים השונים המזוגים בהם — מחלות מסתוריות, חיות וחרקים, שיגעון, אהבה, ילדות חשופה, משפחה ובדידות — כל אלה אינם חומרים הזרים אלה לאלה, אלא כולם כשכבות קרקע טבעיות שבתוכן הבשיל הגביש הזה — השיר. כמו בדולח אמיתי שכאשר מקישים עליו הוא מהדהד הדהוד חד־משמעי ומסגיר, כך גם שיריה של גל נתן נשמעים בהיקראם במלוא ההדהוד המסגיר — זו שירה. שירה צלולה ומיוחדת. שירה שיש לה מוסיקה פנימית, מוסיקה שמוסיפה להדהד לא פעם גם במקום שבו נפסקות השורות. בעדינות רבה נלכדים בחיק הגביש הזה חלקי מציאות גולמיים מרגשים, מטלטלים, מעניינים וחזקים מכל מטפורה.
(אנה הרמן)
01-07-2020 מאיה ויינברג, המוסך
אומץ ופחד, שבר וחוזקה, חיות טורפות ונטרפות, שגרה לכאורה מול חוויות קיצון אידיוסנקרטיות. כל אלו נמזגים לתוך הפואטיקה של גל נתן בספר הביכורים שלה, הלטאות הסגולות בחוץ. נתן אינה מקמצת בפרטים, ועם זאת ברור שהשלם כאן גדול מסך חלקיו, ענק אפילו, ולכן השירים מלאים גם בשקט, בשתיקה. השירים מביאים סיטואציה, רגש, מקום, שעה, כמעין סצנה. לאורם נפשה של הדוברת תיטרף, יֹאבד בוחן המציאות, השבר יוביל לאשפוז, האשפוז יחשוף יקום שבור. עם כל אלו תתמודד הדוברת ותשרטט קווי מתאר פואטיים. אבל מה עוד מתרחש ואינו מתואר? על כך יענו הקוראים והקוראות בעצמם, מתוך פחדיהם, דמיונותיהם, תשוקתם. עד כמה יעזו להרחיק בהזדהותם עם השירים? כמה בודד וחשוף יהיה שם? מתי ישובו לחיק השגרה ובאיזה מצב?