אמצע הדברים
כְּמוֹ מוֹדֵט, לַחְשֹׁב עַל אֶמְצַע הַדְּבָרִים,
בְּלֵב הַמֵּצַח:
לֹא עַל נְזִילוּת הַכְּסָפִים
כִּי אִם עַל מַעֲשֵׂה הַכְּשָׁפִים
שֶׁל הַבְּגָדִים הַגְּדֵלִים בָּאָרוֹן
לַחְשֹׁב: הַבֹּקֶר מִתְמַסֵּר בְּאַהֲבָה
וְלֹא זוֹכֵר אֶת בּוֹא הַצָּהֳרַיִם
עַכְשָׁו בְּלִבַּת הַמַּזְגָן טוֹפְפוֹת נְשִׁיקוֹת עַל מִצְחֵךְ, בִּתִּי
לִרְדּוֹת מִמֵּךְ דְּבַשׁ עַל מַחְצֶלֶת פְּרוּשָׂה
לְהִזּכֵָר:
אֵינֶנּוּ הַמּוֹחַ
כִּי אִם דָּבָר הָעוֹבֵר
שירתה של צופיה הרבנד נכתבת כך, מן האמצע; שוב ושוב היא תוחבת את ידה אל מרחבי הביניים השגרתיים כביכול, נטולי הדרמה כביכול, ושולפת מתוכם רגע אחד פועם של הוויה: ריקוד ספונטני עם הילדה, שיירת גמלים מדומיינת שחוצה את הסלון הביתי, בגדים ותכשיטים גדולים שהופכים למנגנון פנימי של גילוי והסתר. היומיום הוא המנוע הפואטי בשירי הספר הזה, והוא גם התנופה המאפשרת לצלול לעומק הדימוי ולהגיח מצדו השני בהסתכלות מחודשת על השגור והמוכר.
28-10-2021 ברית מילה, שלומי חתוכה