גַּל מְגַשֵּׁשׁ וְנוֹגֵעַ.
הַגַּרְגִּיר נִמְלָא גַּעְגּוּעַ.
הוּא נוֹפֵל מִמֶּנִּי
וְאֵינִי יְכוֹלָה לְהַצְבִּיעַ:
זֶה הַגַּרְגִּיר!
(מתוך השיר "לבד על החוף")
חיים שלמים גלומים בשירים העדינים והיפים האלה: למן פגישת ההתאהבות הראשונה של הורי המשוררת, עבור בילדותה שעמדה בצל הטרגדיה הנוראה של אובדן ההורים באירוע טרור בירושלים ("הָאֵרוּעַ שֶׁפָּתַח אֶת חַיַּי, וְעִצֵּב אֶת חַיַּי, וְנִוֵּט אֶת חַיַּי"), ועד ההווה המהורהר והפרידה הכאובה מהאיש שהיה אהבת חייה. אבל לא הביוגרפיה החיצונית היא שעומדת במרכז שירתה של ניצה אלבר, אלא בראש ובראשונה חיי הנפש — הנפש הסקרנית והחוקרת, שאינה חדלה להתפעם לנוכח העולם החיצון על מופעיו השונים. בשירה הזאת כל דבר יכול להפוך למטפורה של החיים הפנימיים: אבטיחי מִקשה "מְדֻשְּׁנֵי סֹמֶק רַחְמִי" ירגזי ה"מַכִּיר בְּיִתְרוֹן זְקִיפוּת הַגּוּף", מסוק שרעש המנוע שלו "מְאַיֵּם לִגְבּוֹר בִּצְרִימָה מִתְעַצֶּמֶת עַל גְּלֶן גּוּלְד" או קטר רכבת ש"מַכִּיר כָּל עֵץ וּפָנָס הַמְּמַהֲרִים לִקְרָאתוֹ". כל דבר יכול להפוך למטפורה, וכל דבר עשוי לעורר את בלוטת השירה לצרף מילים אלה לאלה ולצרוף אותן על הדף כעדות על־זמנית ליכולת החוויה ולכוח ההתבוננות. שירתה של ניצה אלבר ניחנה בכוח הזה. ספר שיריה הוא ראָיה רבת־יופי להשתאות הבלתי־פוסקת לנוכח מורכבותו הנשגבת של הקיום האנושי, על מהמורותיו ועל פלאותיו הגדולים.
(דורי מנור)