כְּמוֹ לְהִתְבּוֹנֵן בִּדְמָמָה
בִּטְבִיעָה אִטִּית שֶׁל סְפִינָה
בַּפִּרְפּוּר.
לִהְיוֹת הַסְּפִינָה
אֲבָל לָבוּז לַחֲרָדָה שֶׁאוֹחֶזֶת בַּגּוּף בְּעֵת שְׁבִירַת הַתֹּרֶן
לַיָּדַיִם שֶׁאוֹחֲזוֹת חָזָק
שֶׁמַּצְמִידוֹת אֶת הַגּוּף הָרָטֹב לַסִּפּוּן.
כשפגשתי את שיריה של רחלי מדר לראשונה, נזכרתי בדברי חז"ל על אותם דברים שקולם "יוצא מסוף העולם ועד סופו ואינו נשמע". ואמנם, השירים בספר כמו שואלים: האם אפשר בכלל לשמוע את התדר של הכאב? האם אפשר להשמיע את התדר הנכון של כאבנו־אנו, של זולתנו?
בשירי הספר תמצאו דימויים בלתי־נשכחים (ילדה מחפשת "פֵּרוּרֵי חַלָּה מִתַּחַת רַגְלֵי הַכִּסְּאוֹת", יער צועק "טאטע טאטע"), שיר מפתיע אל המשוררת זלדה, ובעיקר דרך עדינה־מחוספסת, מכסה־מגלה, שבה המשוררת כותבת מילים כמו בכי, צעקה, נהמה ושתיקה בקול שאינו נשמע לנו.
(ענת ויסמן)