שיכור יותר מִדַּי
הַפָּאבּ שֶׁלִּי בָּטוּחַ שֶׁאֲנִי מֵת
ועַדֲַיןִ
כַּמָּה רַכּוּת יֵשׁ בְּסַפָּה קְרוּעָה
הַשֻּלׁחְָן הִתְרַחֵק
הִצְטַמְּקוּ לָהֶן הַשְּׁתִיקוֹת
הָיִיתִי יָחֵף בְּצַל פְּלָנֶטוֹת
חָמַדְתִּי לְהִתְיַפֵּחַ עַל הַדְּבָרִים הַדּוֹמְמִים
אֶפְשָׁר וְגִלְגַּלְתִּי עוֹד נְשָׁמָה אַחַת לְתֵאָבוֹן
סֵדֶר הַדְּבָרִים הוּא
אֲנִי אוֹהֵב לִהְיוֹת לְבַד
בַּסּוֹף
בְּעֵינַיִם דּוֹמְעוֹת
הַתְּפָרִים הָאֵלֶּה יֵעָלְמוּ
שם ספרו של מאיר עולמי – אגדת בשר ודם – מעיד במידה רבה על מרחב הביניים שבו נעים שירי הקובץ הזה, השורים במתח שבין ארציות גמורה, גופנית מאד, לבין מרחבי אגדה מיתולוגיים בניחוח מקורות יהודיים. מעניינים במיוחד הם השירים שבהם מתיך המשורר את שני העולמות זה בזה ('בְּעֶרֶב אֶחָד עָשִׂיתִי זִמָּה עִם בּוֹרְאִי').
זהו אולי תו ההיכר המרכזי של שירה זו ושל האווירה השולטת בה – מרחב כלאיים כאוטי שהגבוה והנמוך התערבו בו זה בזה ללא היכר, והדובר מיטלטל ביניהם אנה ואנה בחיפוש אחר חוקיות ומשמעות. במאבק איתנים זה הניטש בין שני כוחות קמאיים המנסים לקנות אחיזה בנפשו של המשורר, מגיחות בכל זאת מתוך האבק שתי אפשרויות נחמה שבחיקן ניתן, ולו לרגע, ליישב את הסתירה: נחמת הזולת ונחמת השירה.