זהו תרגום ראשון לעברית של קובץ סיפורים קצרים, המיועד לקוראים מבוגרים, אשר פורסם ב־1957 בשפת היידיש בידי קדיה מולודובסקי, סופרת מופלאה ורבת־פנים, הידועה בישראל בעיקר כמשוררת לילדים, שחיברה את השיר "פִּתחו את השער".

מולודובסקי, שנולדה בפולין ב־1894 ונפטרה בניו יורק ב־1975, הקדישה את חייה ליצירה בשפה שזוהתה עם גלות ועם עבר. היא פרסמה פרוזה, שירה לילדים ולמבוגרים, דרמה וביקורות ספרות, כולן ביידיש, על אף שידעה עברית. מולודובסקי התגוררה בניו יורק בשנות השלושים והארבעים, ואחרי שבילתה כשלוש שנים בתל אביב וייסדה כאן ביטאון ביידיש לפועלות, שבה לניו יורק בראשית שנות החמישים, כנראה בעקבות ההתנכרות ליצירה היידית בישראל.

סיפוריה של מולודובסקי מזמנים צירוף לא רגיל של הומור וסאטירה, אהבה ורתיעה, חמלה רכה ואירוניה חדה. כל אחד מהם הוא בבחינת מעט המכיל את המרובה, מן ציור אקוורל, שמשרטט תמונת עולם בקווים דקים, טעוני משמעות. מולודובסקי מאירה פרטי חיים מזווית מיוחדת, החושפת מצבים אנושיים שאינם משתנים עם חילופי המקום והזמן.

"לכל חלון יש אור מִשלו וצל מִשלו," כתבה המחברת בהקדמה לספרהּ זה. סיפורי בית עם שבעה חלונות קורעים חלונות אל עולמות הנפש המסוכסכים של גיבוריהן וגיבורותיהם. חייהם של אלה נעים בתנועת מטוטלת בין תביעות ההווה בבית החדש בארצות הברית ובין געגועים אל הבית הישן במזרח אירופה. זהו מתח שגם קוראת בת זמננו עשויה למצוא בו את תנועת חייה שלה.

סיפור לחג - "זרח של הקהילה"  

"זֶרח של הקהילה" ־ כך כינו אותו. ואכן, זרח היה שייך לאלוהים ולכל אנשי גרודי. הוא הגיע אל העיירה בחורף, בימי חנוכה, בעגלה שנשאה ארגזי סחורות. הוא עזר לעגלון להוריד את הארגזים ולהכניסם למחסן, וכשהעגלון הושיט לו שני מטבעות של שש פרוטות כתמורה לעבודתו,  הוא אמר: "תן את הכסף ל'הכנסת אורחים'". העגלון עמד מבולבל כשהוא אוחז את המטבעות בלי לדעת מה לעשות בהם.

כך מספרים בעיירה על האופן שבו הגיע זרח אל גרודי.

הוא נכנס אל בית המדרש. שם הוא צחצח את החנוכייה, אטם שמשה סדוקה, ניפץ את הקרח שהצטבר ליד המדרגות המובילות אל עזרת הנשים. אחר כך לקח מטאטא וטאטא את הכניסה לבית המדרש וכניסות של כמה בתים סמוכים. הוא לא שאל איש אם עליו לעשות זאת, וגם לא דרש שום תמורה עבור עבודתו. אחרי כמה שבועות קלטו אנשי העיירה שזרח עושה "מה שהוא רוצה". כשהתרגלו לרעיון, כינו אותו "זרח של הקהילה".

ידיו של זרח היו תמיד עמוסות עבודה. לקראת פסח הוא סייד את בית ה"תלמוד תורה", תיקן את דלת בית המרחץ שלא החזיקה מעמד והניחה לרוח פרצים לפרוץ פנימה, הקיף בגדר עץ את הבאר בחצר של יצחק–אהרון, כדי שאנשים יוכלו לשאוב בבִטחה מים לאפיית מצות. הוא עשה זאת, אף שיצחק–אהרון לא הזמין אצלו את העבודה הזאת. אשתו של יצחק–אהרון התפוצצה מכעס: "מה זאת אומרת, שבנאדם יבוא ויתקן באר בלי לשאול את בעל הבית?!" אבל בעלה הניע בראשו ואמר בנחת: "זרח של הקהילה עושה, שיעשה.".

כולם שילמו לו לפי נדבת ידם. זרח היה עובר ברחוב בימי שישי כשבידו קופסה, ומי שרצה הטיל מטבע לתוך הקופסה. הוא לא דפק על שום דלת ולא נכנס לשום בית. אבל עקרות הבית פעלו על דעת עצמן ושלחו את ילדיהן החוצה: "רוצו והכניסו מטבע לקופסה של זרח." זה נהיה מנהג כמעט קבוע בגרודי. כולם ידעו שאם עובר שבוע בלי לזרוק פרוטה לקופסה של זרח, זה כמעט כמו לא לשלם חוב למי שמגיע לו.

זרח של הקהילה אכל בשבתות אצל ירחמיאל הצַבע. כשם שהיה גורף את השלג בלי לשאול את בעל הבית ובלי לבקש תשלום, כך נכנס אחרי התפילה של ליל שבת אחד אל בית ירחמיאל הצבע ואמר "שבת שלום." מילים אלה אמרו לבעל הבית: "ר' ירחמיאל, קבל אותי כאורח לשבת."

 ירחמיאל הצבע נמלא גאווה. יש בעיירה בעלי בתים אמידים ממנו, ואפשר לאכול אצלם ארוחה דשנה יותר, אבל זרח של הקהילה מעדיף לבוא אליו, אל ביתו הקט ואל הקוגל הדל שלו, וליהנות מהשבת דווקא אצלו.

"אדרבא, ר' זרח, אתה אורח חשוב בביתי."

ּפֶשֶה, אשת ירחמיאל, הביאה עוד צלחת ועוד כף אל השולחן, וזרח של הקהילה נשאר אצלם לשבת. למחרת, אחרי הסעודה השלישית, אמרה פשה על דעת עצמה, אפילו בלי לשאול את בעלה: "ר' זרח, אם ירצה ה',  אם עוד נחיה, אני אכין בשבת הבאה שלוש סעודות טובות יותר."

וכך, באופן קבוע, כל שבוע בילה זרח של הקהילה את השבת אצל ירחמיאל הצבע. אנשי גרודי חישבו ומצאו שעליהם לעזור. כולם ידעו שירחמיאל הצבע הוא אדם עני. נוסף לכך הוא מחזיק בביתו את אחייניתו היתומה, שמתרוצצת יחפה כל הקיץ, וכעת הגיע אליו אורח קבוע לשבת. לכן, הטוחן הוסיף בימי חמישי כלי מלא קמח לשקית של פשה  - "בשביל האורח שלכם לשבת"; הקצב הטיל צלע בשר לתוך הסל שלה  - "בשביל האורח שלכם לשבת"; מוכרת הדגים הוסיפה שני דגים  - "שיהיה לאורח שלכם לשבת".

 ירחמיאל הצבע הודה לאל שהוא בעל הבית היחיד בעיר שיש לו אורח קבוע לשבת. גם מצב הפרנסה שלו השתפר. כל מי שהיה צריך לצבוע בגד, היה מזכיר לאשתו: "מסרי את העבודה לירחמיאל, יש לו אורח קבוע."

הצַבעים האחרים קינאו בירחמיאל, אבל מעולם לא ריכלו ולא דיברו בגנותו. "אלוהים שלח לו, יש לו," הוסכם על כולם.

במשך הזמן נטשו את הכינוי "זרח של הקהילה" והתחילו לקרוא לו "ר' זרח". איש לא יכול לומר אם הוא בעל בית ששומר על העיר, או עני שהולך ברחוב עם קופסה. כל פעם ראו אותו מטפס על גג בית המדרש או על גג בית ה"תלמוד–תורה", בודק מה צריך לתקן  -  אם חסר רעף או יש סדק  - ומתקן מה שצריך לתקן. מוסדות הקהילה השתחררו מדאגות רבות. ר' זרח בדק תמיד היכן יש משהו שלא צריך להיות, וכל תקלה תוקנה בזמן המתאים. שמשות החלונות של בית המדרש היו תמיד שלמות, ולכבוד החגים הן היו רחוצות. קירות ה"הֶקדֵש", שהתעקמו במהלך השנים, נתמכו כעת בקורות עץ עבה, ומסגרות החלונות נאטמו כדי למנוע משבי רוח פרצים. תנאי החיים של העניים השתפרו כשזרח הביא להם סיר ברזל וחצובה בעלת שלוש רגליים, כדי שיוכלו להרתיח תה. "הנה, זה נקרא 'בעל–בית'! 'בעל–בית' שמרגיש במצוקה של אורח!" - אמרו העניים.

כל גרודי ידעה: ברור, אפשר לסמוך על ר' זרח בכל מה שמוסדות הקהילה לא יכולים לבצע. כשאחד מאנשי העיירה חלה ולא היה מי שישמור עליו בלילה ידעו כולם שר' זרח יבוא. לא צריך לבקש ממנו,  הוא יבוא מעצמו. עניים שהתקשו לשלם שכר לימוד ב"חדר", נהגו להדוף את ילדם ולצוות עליו: "רוץ אל ר' זרח!" ור' זרח ישב ליד שולחן בבית  המדרש, ובכל יום לימד את הזאטוטים לפני תפילת מנחה איך צריך לומר  "עברי". הוא לא התנהג כמו מלמד רגיל. הוא לא הכריח את הילדים ללמוד ולא העניש אותם. אבל כשילד בא והתיישב ליד השולחן שלו, הוא פתח סידור ולימד את הילד לקרוא.

כך עברו שנים רבות. הילדים גדלו, המבוגרים הזדקנו. כשירחמיאל הצבע השיא את האחיינית היתומה שהוא גידל בביתו, ר' זרח דאג לספק את הנחוץ לשמחת הכלולות. הוא הציב שתי קדרות מלאות מטבעות שהוציא מהקופסאות שלו על השולחן, ואמר לירחמיאל הצבע: "כל השבתות הייתי סמוך על שולחנך. שבתות רבות אתה טרחת למעני. כעת אני רוצה לספק את הנחוץ לסעודת הכלולות של שפרה, היתומה שגידלת כאילו הייתה בתך. אל תצער אותי ואל תסרב לקבל ממני."

מהר נודע בעיירה שר' זרח של הקהילה עורך את סעודת הכלולות של הכלה היתומה, ובבוא העת התייצבו מחצית מאנשי העיירה לברך "המוציא" ולומר "מזל טוב". זו הייתה סעודה של הקהילה. האורחים הביאו המון מתנות - בית מלא כל טוב.

 הנערות בנות גילה של שפרה קינאו קצת בשפרה בגלל שפע המתנות שקיבלה, אבל לא אמרו מילה בגנותה. להפך, כולן אמרו: "היא יתומה.  ואם זכתה וכך עלה בגורלה, כנראה זה מגיע לה."

 ר' זרח של הקהילה מת לפתע. מצאו אותו מוטל בחצר ה"הקדש"  ומטאטא בידו. הוא נפל כשגרף את השלג, כדי שהעניים יוכלו להגיע אל הדלת ולהיכנס. אמרו בעיירה שר' זרח מת מיתת נשיקה, ומיד אמרו "נפטר", כמו שאומרים על אנשים נבחרים.

אחרי שהרימו את המת, הפשיל ירחמיאל הצבע את שולי מעילו, נעץ אותם בחבל שקשר סביב מותניו, לקח את המטאטא וגרף את השלג שנערם בחצר ה"הקדש". כך השלים מה שר' זרח לא הצליח לסיים.

 כל העיירה באה להלוויה. הקהל רטט מהתרגשות כשירחמיאל הגיע כשהוא אוחז ביד אחת במטאטא, וביד האחרת את הדלי שהמנוח השתמש בו כשרחץ את השמשות של בית המדרש. כולם פינו לו דרך, כאילו נשא בידיו ספר תורה. ירחמיאל הצבע, האיש שמעולם לא נשא הספד, עמד למראשות הנפטר ופנה אליו כמי שמדבר עם אדם חי: "ר' זרח, אתה זרחת בינינו והענקת זוהר לעבודה פשוטה. הזרדים של המטאטא שלך הם כמו ענפי לולב שמברכים עליהם בפני ריבונו של עולם. דלי הפח שהשתמשת בו כדי לשטוף את שמשות החלונות של בית המדרש הוא כמו אחד מִכלי הזהב של שלמה המלך, ששימחו את עם ישראל. הלוואי שזכותך תעמוד לכל גרודי."

 יהודי גרודי לא שכחו את יום השנה לפטירת "זרח של הקהילה".

 כל שנה, ביום פטירתו של ר' זרח, מינו יהודי חשוב לתפקיד "איש הקהילה". יהודי זה עשה כל אותו יום את העבודה שר' זרח נהג לעשות למען הציבור בגרודי. כל בעל–בית מכובד ציפה שימנו אותו לתפקיד "איש הקהילה", וכדי לזכות בכבוד זה הוא שילם לקהילה סך שש פרוטות.  לא יותר משש פרוטות, כדי שסכום זה יתאים לגביר העשיר ביותר ולעני המרוד, כמו שר' זרח עצמו היה.

מתוך "בית עם שבעה חלונות" מאת קדיה מולודובסקי, תרגמה מיידיש: ד"ר בלהה רובינשטיין