הייתכן לדבר על השתיקה כשפה? במסע ארוך המשתרע על שבעה עשר פרקים מנסה המחבר להתמודד עם התפיסה המקובלת בימינו, לפיה השתיקה האנושית היא שפה פרטית, פנימית ואינטימית, כזו הנגישה רק לאדם כיחיד. תחילת המסע להתגברות על תפיסה זו מצוי בבחינה מחודשת של הרציונאליזם ואידיאל האינדיבידואליות המודרני בזיקה עם הגישה שלנו אל השתיקה האנושית. בעוד ששפת המילים מוגדרת כשפה המשקפת את העולם, המהווה תמונה של המציאות, שפת השתיקה מתוארת כשיקוף של הפרטי שרק היחיד ככזה יכול לגשת אליו. האומנם השתיקה היא שפה פרטית? רגעים של שתיקה נחשפים במהלך הספר כחלק מהדיאלוג של האדם עם עצמו, עם הזולת ועם מכלול המציאות שמסביבו. ניתוח היחסים בין התחזקות האמונה המודרנית בפוטנציאל הרציונאליזם ו/או מדע האדם לבין תהליך הגדרת השתיקה כשפה פרטית עומד במרכז הדיון. האמונה בכוחן של המילים לשקף ולשלוט על המציאות כמו גם האמונה בכוחו של מדע האדם לתאר באופן אובייקטיבי/מדעי את האדם כסובייקט אנושי ניצבים למבחן מחודש. מטרת הדיון לאפשר לשפת השתיקה לחשוף עצמה כשפה שאיננה פרטית, כשפה של דיאלוג של האדם עם עולם החיים ו/או המציאות האנושית שהוא חלק בלתי נפרד ממנו.
היחס של החברה לשפת השתיקה כמו גם יחסה לשפת המילים הוא שיקוף של יחסה לתפקידו של האדם החי בה. הגדרת השתיקה כשפה פרטית מהווה חלק מתהליך ההתעצמות ההיסטורי של ניכור האדם מעצמו ומעולם החיים שהוא חלק ממנו. שתי סוגיות מרכזיות השזורות זו בזו ושמופיעות לאורך כל פרקי הספר: סוגיית הניכור החברתי ובחינה מחדש של החלק של הרציונאליזם בהתעצמות תחושת הניכור של האדם המודרני.