*

כָּל לַיְלָה נִשְׁמָתִי יוֹצֵאת

מְשׁוֹטֶטֶת בַּגַּנִּים

שָׁבָה עִם עֲלֵה

טָרָף

בְּפִיהָ צֹהַר,

יֵשׁ לָהּ תֵּבָה.

אִם תֹּאחַז בִּי

תֵּדַע טַעַם

דַּעַת, טַעַם

חַיִּים יְדוּעִים 

טַעַם טְרֵפָה.

רות קרא־איוונוב קניאל חוצבת היכלות מחומר המילה. מן היש ומן האַיִן, מעפר ומאפר, בלחישה ובזעקה, מצללים ומאור ומשברי זכוכית דקה, היא בונה קומה אחר קומה, עד שניצב שלם בית הנפש הסעורה. במיומנות של ארכיאולוגית, היא מגלפת מרחב של תפילה, חושפת אזורי חלום, משרטטת מיתולוגיות פרטיות מדויקות, עשירות מבע, שבלב ליבן קשר — הקשר שבין היומיומי לנשגב, בין אישה לשכינה, בין גבר לאישה, בין כל אני לכל אתה. אל מול הכוח האוזק של המציאות השבורה, ובעברית דחופה, סמיכה ועשירה להפליא, יוצאת קרא־איוונוב למסע לא לגילוי יבשה חדשה, אלא לגילוי מערה שעמוק בנקיקיה חבוי יהלום התודעה.

ענת לוין