מראה מקום
קַיִץ וַאֲנִי נוֹסַעַת בֵּין קוֹצִים
וְאַנְדַּרְטָאוֹת. אֶרֶץ חֲבוּלָה.
בְּתוֹךְ כָּל הַבִּלְתִּי נִסְבָּל
צִפִּיּהָ בִּלְתִּי נמְִנעַַת לַהֲקָלָה
יוֹם אֶחָד יֵרֵד כָּאן גֶּשֶׁם
וּמִי שֶׁיִּשְׂרֹד עַד אָז יִנְשֹׁם לִרְוָחָה.
בֵּינְתַיִם אֲנִי חוֹלֶפֶת בַּנּוֹף כְּאִלּוּ זוֹ
הַפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה.
בַּשָּׂדוֹת מַמְטֵרוֹת כְּמוֹ חֲסִידוֹת מַיִם
בּשַָּׁמַיםִ השֶַּׁמֶשׁ מְותֶַּרֶת לשְַּׁקיִעהָ
בְּקַו הַחוֹף חֲבַצָּלוֹת
אַמִּיצוֹת בַּסֶּלַע, יְפוֹת חֲצוֹצְרָה
וּמִי שֶׁיָּכוֹל עוֹד חַי.
אבן על אבן הוא נדבך במסורת הקינה היהודית ושירת האלגיה בכלל. בלשון צלולה, ענווה וחשופה המשוררת מקוננת על מות האב ועל דרך הייסורים שקדמה לו, על מותה — ועל חייה — של האם, על אובדן הבית בכל ביטוייו, מבית הילדות ועד המולדת — ועל חוסר האונים מול הנחרצוּת התהומית של כל אלה: "אֲנִי מְחַפֶּשֶׂת אֶת קַרְקָעִית הַדָּבָר / וְאֵין לוֹ קַרְקָעִית". בין האבידות מבליחות נקודות אור, רובן מתוך הקשר העמוק והחומל אל הטבע, מבעלי החיים ועד הגלקסיות: "הַשָּׁמַיִם הָאֲטוּמִים שֶׁל תֵּל אָבִיב / אֲפִלּוּ בַּעֲדָם כּוֹכָב חוֹדֵר / וּמֵאִיר אֶת תִּקְרַת הַלַּיְלָה שֶׁבַּחֶדֶר", והתקווה, גם אם חבולה ומפוכחת, מקבלת את זכות המילה האחרונה.
טל ניצן