משיח ברפיח 

        לֹא יִהְיֶה כּוֹכַב רֶשֶׁת

        אוֹ פְּלִיט רֵיאָלֵטִי

        כְּשֶׁנְּלַקֵּק אֶת פְּצָעֵינוּ

        הוּא יִהְיֶה לָנוּ הַדָּם

        לֹא יִרְכַּב עַל אֲתוֹנוֹת

        אוֹ עַל חֲמוֹר

        כְּשֶׁנַּרְדִּים אֶת הָעַיִר

        הוּא יִהְיֶה לָנוּ הַלַּחַשׁ

        מָשִׁיחַ בְּרָפִיחַ

        לֹא יִלְבַּשׁ כְּתֹנֶת פַּסִּים

        אוֹ יִשָּׂא תִּיק קָטָן

        כְּשֶׁנִּקְרַע אֶת דַּשׁ הַבֶּגֶד

        הוּא יִהְיֶה לָנוּ הַחֶרֶב

        לֹא יִבְקַע מִתּוֹךְ מָסָךְ

        אוֹ יַעֲמֹד לִפְנֵי הַדְּגָלִים

        כְּשֶׁנֶּחֱזֶה בּוֹ נִלְקָח בַּשֶּׁבִי

        הוּא יִהְיֶה לָנוּ הָאֲדָמָה

        מָשִׁיחַ בְּרָפִיחַ,

        אַדְמוֹנִי יְפֵה עֵינַיִם

        וְטוֹב רֹאִי

        כְּשֶׁנָּשׁוּב אֶל דְּרָכֵינוּ מִן הַפֶּצַע

        הוּא יִפְתַּח פִּיו וְיֹאמַר

בעולם של לחישות דיגיטליות, שבו כל החלומות מוגשמים בלחיצת מקש, עולם שמנוהל על ידי כסף באמצעות הנדסת תודעה, שכל תכליתה היא לצמצם אותנו לישויות מחוקות וממושטרות – מגיחה לפתע משוררת, שמסוגלת לגייס לתוך עולם השירה את מנועי המחץ האגרסיביים של עולמות הפרסום ולנתב אותם אל מחוץ לאינטרס ה'טבעי' שלהם: למכור בכל מחיר. דין אהרוני-רולנד היא בעלת אזרחות כפולה: היא נוטלת את שפת השירה - על כל עומקה ועושרה - מכניסה אותה לתוך הלוע הדורסני של שפת הפרסום ומלבישה אותה במחלפות של מוצר צריכה, ולא זו בלבד, היא ממתגת אותה. החווייה היא טוטאלית ומזמינה את הקוראים לא רק לקרוא, אלא להצטרף.

המהלך מתקיים מרמת המרקם הלשוני ועד לרמת האידאולוגיה המנחה את חזון הספר, והוא ניכר כבר בכותרת בוט, עשה לי ילד, שעושה שימוש בהמשגות מעולמות התוכן הדיגיטליים ובו-בזמן מרפררת לטבעו הראשוני, 'הפרימיטיבי' של כל יצור חי. שירתה של אהרוני-רולנד אינה חומקת מן הכאן והעכשיו על שלל מובניו ומוכיחה לנו ששירה יכולה להתאים את עצמה לעולם החדש מבלי לקרוס לתוכו ולאבד את נשמתה.

(ד"ר אפרת מישורי)

אולי היא משוררת, אולי צלמת, אולי בכלל רעיונאית מדופלמת.

מה שבטוח, דין אהרוני רולנד היא בינה לא מלאכותית שיצירתה משרטטת את מפת המטרו של טוקיו. לבקש ממנה שורת ביו זה כמו לשאול אותה לאן נוסעת הרכבת — ואולי השאלה האמיתית היא: לאן אתם רוצים להגיע?