מתחת לברד

שֶׁקֶט. הָעֵינַיִם מְרַחֲפוֹת אֶל אֶדֶן הַחַלּוֹן.
שָׁקֵט כְּמוֹ חֲלוֹם. הַזְּגוּגִיּוֹת מִתְנַפְּצוֹת לַחֲתִיכוֹת שֶׁל שֶׁלֶג דּוֹקְרָנִי.
אִי־אֶפְשָׁר לְהִתְעוֹרֵר, הָעֵינַיִם פְּקוּחוֹת כְּמוֹ אִיִּים שֶׁל זִכָּרוֹן.
הֵן אֵינָן
זְקוּקוֹת לִרְאִיָּה, הֵן צְרִיכוֹת לְאוֹר וּלְחֹם
כְּדֵי לִפְתֹּחַ בְּתַהֲלִיךְ הַפוֹטוֹסִינְתֵזָה שֶׁל הַלָּבָן לָבָן, הַפְּתִיתִים מְשֻׁנָּנִים
כְּיוֹם אֶתְמוֹל (הַמַּבָּט רֵיק כְּמוֹ הַהוֹוֶה), הֵם נִנְעָצִים
בִּוְרִידֵי הַמַּבָּט, תּוֹלִים אָדָם שָׁלֵם וְחַי לְיִבּוּשׁ.

כָּל זֶה קוֹרֶה בְּתוֹךְ הַבַּיִת, בֵּין הַכְּתָלִים לַזְּגוּגִיּוֹת.
הָרוּחַ נוֹשֶׁבֶת, הַנּוֹף צוֹנֵחַ פְּנִימָה דֶּרֶךְ הַזְּכוּכִית כְּמוֹ שַׁלֶּכֶת. הַזְּכְרוֹנוֹת קְפוּאִים וְנוֹצְצִים.

הָאֲנָשִׁים חַמִּים וִיגֵעִים מִתַּחַת לַבָּרָד.

כתיבת שירה אינה טבעית. היא כרוכה במאמץ מודע להשמיט, לנכש, כל יתר, כל עודפות. יצירת שירה זורמת, טבעית, היא הישג לא מבוטל. קובץ שיריה הראשון של איילת שמעוני הוא בשל, מגובש ונוקב. יש שירים עם רגעים מפעימים. יש שירים שגורמים לקורא לרצות להצביע על הטקסט, להסתובב סביב עצמו לרגע, במעגל, ולומר: “הביטו ולמדו, ככה עושים את זה!”
הפואטיקה של שמעוני עצורה, חסכנית, מהודקת, אש כבושה, אלומת אור החוקרת את הנושא מכל צדדיו. צירופי שמות עצם ודימויים מדויקים יוצרים מטפורות מורחבות, משוכללות, מבנה בתוך מבנה מטפורי, כמו רצף של בובות עץ רוסיות. בקובץ מופגנות בשלות טכנית מענגת; שליטה בטכניקות של חלוקת שורה; אירוניה ודימויים כפולים. שמעוני סוטה לשבילי מחקר מטפוריים ורגשיים, אך עושה זאת בלי לאבד את מבנה העל, את הנושא המרכזי. שמעוני ממיינת, מנתחת ופורשת הלך רוח, דינמיקת יחסים, סוגיה פוליטית־חברתית או תופעת טבע, כשיקוף או כאלגוריה של מצב רגשי או מערכת יחסים, וזאת בלי לאבד את המוקד הפואטי, הבסיס הפואטי, שהוא בוטח, עקיב ולכיד.
(אהוד אמיר)