הנזיר הזקן סיפר למיליא שסבו החזיק ברשותו כתב יד סודי שגנב מאבוט בוצ'י האיטלקי, ראש מנזר הפרנציסקנים בנצרת, שבו הופיע הסיפור האמיתי על יוסף הנגר. שם נכתב, בין השאר, שאלוהים העלה את יוסף לשמים עשר שנים לפני צליבת בנו. הוא אמר לה שיוסף הנגר נמחק מהסיפור משום שפאולוס, מחברו, לא הבין את טיב היחסים בין הבן לאב.
"כך כתוב באוונגליון הסיריאני שירשתי מסבי... בואי אליי מחר אל המערה, ואקרא לך."
"אבל אני לא מבינה סיריאנית," אמרה.
האם הנזיר הלבנוני התימהוני, שלמותניו קשורה מטפחת בד פלסטינית, נתון במצב של שיטיון, כפי שבעלה מנצור טוען באוזני מיליא, או שמא אין הוא קיים כלל מחוץ לממלכת החלומות וחזיונות התעתועים שבתוכם היא שקועה רוב הזמן? ואולי איזו אמת עמוקה יותר מצטללת דווקא באזור הדמדומים שבין מציאות לחלום, בין הממשי לסמלי, כפי שמתברר מן החיזיון המצמרר האחרון שלה? מבעד לשיח המראות המתעתע הזה מתגלה הרומן כאילו היא ישנה כאחד החיבורים הספרותיים החברתיים החשובים ביותר של אליאס ח'ורי. זהו מסע אל יסודות התודעה של המעמד הבינוני הלבנוני והפלסטיני מאמצע המאה התשע־עשרה עד אמצע המאה העשרים. דרך עיניה העצומות למחצה של גיבורת הספר הוא כותב בפיכחון מחודש את העושר התרבותי שהשתרע במרחב הגבולות הפתוחים של אלשאם, בין לבנון, פלסטין וסוריה, את דיכוין של נשים לצד עוצמתן השקטה, ואת גבולות הפוליטיקה הפלסטינית רגע לפני האסון.
סדרת מַכְּתוּבּ مكتوب, המביאה לקדמת הבימה סִפרות ערבית חיה ונושמת בפרוזה ושירה, היא פרויקט ייחודי שבבסיסו תרגום של יצירות מהתרבות ומהספרות הערבית. הסדרה שואפת לפתוח פתח עבור השמעת המזרח התיכון בשפתו, ובכך לאפשר לקוראי העברית להתוודע לקולות, לרעיונות ולחיים שנעדרים כמעט לחלוטין מהשיח הספרותי, החברתי והפוליטי בישראל.
סדרת מַכְּתוּבּ مكتوب נולדה במכון ון ליר בירושלים והיא יוזמה של מתרגמים וחוקרי השפה הערבית, יהודים ופלסטינים אזרחי ישראל. הסדרה פועלת לפי מודל תרגום ייחודי מסוגו, המבוסס על עיקרון של דו לשוניות ודו לאומיות, כך שבמקום התרגום האינדיווידואלי, עבודת התרגום נעשית בצוותים של יהודים וערבים. לבד מהשבחת איכות התרגום, תהליך זה מאפשר תנועה בין השפות ומונע יצירת חיץ ועיסוק בלעדי של יהודים בעברית וערבים בערבית.
כמקובל בסדרת מַכְּתוּבּ مكتوب, הרומן כאילו היא ישנה תורגם בידי צוות דו־לשוני, דו־לאומי ובדיאלוג עם המחבר. הצוות כלל את המתרגם יהודה שנהב-שהרבני, עורכת התרגום כפאח עבד אלחלים, עורכת הספרות דפנה רוזנבליט ועורכת הלשון אמירה בנימיני־נבו. זאת בנוסף לד"ר עאידה פחמאוי ותד וד"ר ראיף זריק שכתבו את אחרית הדבר.
