יום אחד

יוֹם אֶחָד נִשְׁאַרְתִּי בְּלִי אַהֲבָתִי.
זֶה תָּפַס אוֹתִי בְּהַפְתָּעָה. אָמְנָם
אַהֲבָתִי הִזְהִירָה אוֹתִי שֶׁיּוֹם אֶחָד זֶה יִקְרֶה
אֲבלָ אֲניִ צעַָקְתִּי אַהבֲתִָי אַהבֲתִָי
וְאַהֲבָתִי לֹא שָׁמְעָה
מהַ שֶׁלּחָשַׁתְִּי

"אחת חיה", ספר השירים השני של חיה לוי (לשעבר חיה סדן), הוא ספר שופע שירה ושופע חיים – חייה של אישה אחת ששמה חיה – וחיים פירושם לעתים קרובות לא רק תקווה ואהבה אלא גם פחד גדול, וכעס גדול, ותסכול, ובלבול, ואפילו אבדן עשתונות. לוי יודעת לתת ביטוי ישיר וגלוי לב לחיים השוצפים והמאיימים שמתנהלים בתוכה וסביבה. היא לא חובשת מסכות בשיריה, אלא מספרת את האמת, על מלוא אכזריותה. אבל גם כאשר היא נותנת ביטוי לחוויות קשות במיוחד - של בדידות, של קריסה פנימית או חיצונית, של צער או זעם שעולים על גדותיהם, של העדר נחמה – מדובר תמיד בביטוי חופשי, אנרגטי, מלא מעוף והשראה, והשירה שנולדת מתוך היאוש שואפת להיות גם חוגגת, אסרטיבית, כמעט שמחה.

לשירי ספרה השני של חיה לוי הקשר מרכזי שאפשר לכנות, בהעדר מילה מדויקת יותר, "ביוגרפי": נישואיה, שנמשכו כעשרים שנה - ובמהלכם עשתה המשוררת מאמצים גדולים להתאים את עצמה למסגרת הזוגית, ולמלא בנאמנות את תפקידה כרעיה, אישה, עזר-שכנגד – נקטעו במפתיע כאשר היא נעזבה לטובת אישה צעירה מאוד. רבים משירי הספר מתעדים את השבר הגדול, התדהמה, הזעם, ההשפלה והאימה שליוו את ההינטשות, אבל עצמתם הפואטית רומזת בגלוי למה שהתרחש לאחר מכן, מעבר לגבולות הספר – התגלותן המסחררת של תקווה חדשה ואהבה חדשה.

ולצד שירי הגירושים שממלאים את הספר הוא רווי בהקשרים נוספים, לא פחות משמעותיים ומרתקים: השירים עוסקים ביחסיה המורכבים של המשוררת עם אלוהים, עם תלמידיה, בנותיה, שירתה, מחלותיה, בריאותה, עצלנותה, היותה אישה, יחסה לאוכל, למשוררות שהיא קוראת, לפסיכולוגית שלה, לאמה. שם הספר לקוח משיר שמעמת בין שתי אמהותיה של המשוררת – או להפך: מקרב מפייס ביניהן – אמא אחת מתה ואמא אחת חיה.

"אחת חיה" הוא ספרה השני של חיה לוי. קדם לו הספר "אכלתי פרחים" (שפורסם תחת השם חיה סדן), אשר זכה בפרס שרת התרבות לספרי ביכורים.