*
וְלִפְעָמִים שְׁנַיִם הֵם מִדַּי
וְהָרוֹעֵד נֶחְשָׂף רַק
לְשֵׁם שִׁנַּיִם
וְהַנִּמְשָׁךְ וְהַנִּקְרָע וְהַנּוֹדֵד וְהָאוֹבֵד
וְכָל הַבִּלְתִּי מְעֻבָּד
וְהַכְּאֵב שֶׁמֵּעֵבֶר לַפְּרִימָה:
אִם הָיָה כָּאן בִּכְלָל פַּעַם תֶּפֶר.
לִפְעָמִים גַּם בִּשְׁנַיִם אֵין דַּי
וּבֵין מְאוֹד וְאַיִן
מְחוֹלְלִים
תְּהוֹם וּמַיִם
וְהַשָּׂפָה בָּלָה מֵאֵין נוֹצֵר
וּמִי יֹאמַר לָנוּ דַּי.


שיריה של אבישג עמית שפירא בוקעים מעומקו של קו השבר שבין נשיותה ליהדותה, בין כוח האהבה ועינויי הכאב. באינטנסיביות ובחמלה עצומה בוחנת המשוררת את הרקע התרבותי שהיא חלק ממנו, ויוצרת מדרשים מחודשים עבור נשים שקולן הושתק והודר. כמה מהשירים החזקים בספר עוסקים בקרבנות הנשיים במקרא, שקולה של עמית שפירא מעניק להן מחדש את עצמתן. קולה של המשוררת שולה מאפילת הנפש והכאב פנינים נסתרות של אור ויופי, וגם ברגעים של כאב, עלבון, צער ופריעת הגוף היא מקשיבה למה שאין לו שפה, ומעניקה לו קול.
(בכל סרלואי, משוררת ועורכת)