עלה 

זוֹ לֹא הָרוּחַ הַנּוֹשֶׁבֶת בֵּין הַדְּקָלִים

גַּם לֹא הַזַּרְזִירִים שֶׁיּוֹשְׁבִים עַל צַמַּרְתָּם

זֶה לֹא הֶעָנָן הַמַּמְטִיר, זֶה אֵינוֹ שִׁיר

זוֹ אֲנִי, אֲנִי וְדַי. כָּךְ, כָּל עוֹד פּוֹעֵם בִּי לֵב

זוֹ אֲנִי הַסְּבִיבוֹן הַמִּסְתּוֹבֵב, אֲנִי עֵירֹם וְעֶרְיָה

אָדָם וְחַוָּה, מְלֵאָה בִּרְגָשׁוֹת אֲפֵלִים, כֵּלִים

מְנָחוֹת, צְרָחוֹת, חִיּוּכֵי בָּשָׂר נָא, זוֹ אֲנִי כָּךְ

בְּלִי עֲלֵה תְּאֵנָה עַל מְבוּשַׁי, אֲנִי

ודְַי.

בדין ודברים הוא ספר על השתוקקות ועל תשוקה. לגבר, לחיים, לתיקון, לחסד, לשירה. השירה של רונית בכר שחר חוזרת לזירת הפצע שמקורו בילדות אבל היא עצמה משמשת גם תחבושת. היא מתארת את הכאב בכוח, מאירה את החושך באור הארוס.

בשפה עשירה, חושנית ומתגלגלת, כותבת בכר שחר שירה עירומה, שרירית ובשרנית. היא נעה בין שירים על ילדות אלימה בצל אם ניצולת שואה לשירה אירוטית חשופה; בין שירה פמיניסטית שמגחיכה את העולם הפטריאכלי לבין שירים ליריים עדינים כמו תחרה, שמנסים לפענח את חידת הנפש. המשוררת מצויה תמיד בתווך, במסע. היא אבירה שנושאת חרב, כתר ונוצה. השירה מאפשרת לה להילחם על מקומה, להכתיר את עצמה.  

ענת לוין