גורלי בידי, את אומרת לעצמך בתמימות

אַתְּ גּוֹזֶמֶת אֶת עֲלֵי הָרַקֶּפֶת בַּחַלּוֹן. 

בָּאֲוִיר אֵשׁ וְנִיחוֹחוֹת תַּבְשִׁילִים. 

מִמּוּל נִתְלִים סְדִינֵי יְלָדִים מְצֻיָּרִים. 

וְיוֹנִים. אַתְּ רוֹצָה לָצֵאת לִקְנִיּוֹת. 

קוֹמָה רְבִיעִית בְּלִי מַעֲלִית זוֹ צָרָה. 

גַּם לְהִתְבּוֹנֵן בַּמַּרְאָה זוֹ צָרָה. 

מָה לָךְ וְלָהּ. יָמִים לֹא קַלִּים

לַמְּכֹעָרִים, לְעָבֵי הַבָּשָׂר, לַנּוֹטִים לָמוּת, 

לַחֶלְזוֹנוֹת בָּאֲדָמָה.

יציאת חירום נפתח במבט צלול, נטול רחמים עצמיים, אל ילדות חשׂוכת אהבת אם. הלפיתה של פרק היד בחציית הכביש היא התחליף הצורב לאותות חיבה וחום. פצע הילדות נמסר בלשון שירית מפוכחת, מדויקת ותמציתית, שיש בה גם סליחה ונגיעות הומור.

הכמיהה אל האם הנוכחת-נעדרת מתגלגלת אל אהובה מתמסרת-חומקת. כל פרידה זמנית נחווית כנטישה, עד שהנבואה מגשימה את עצמה.

ובין שתי האהבות האלה, על מכאוביהן ואֵינותן, מתקיים היֵש שבמילים ובכתיבה ועימו מבט פקוח החוצה אל יפי הטבע, המעניק עצמו שוב ושוב ללא תנאי וללא חרב העזיבה המאיימת, כעין יציאת חירום המזומנת תמיד, ואפשר להתמסר לו ללא פחד.

טל ניצן