חִכָּיוֹן הוּא שֵׁם לְרֶגַע הַמִּפְגָּשׁ

בֵּין הַפִּתָּיוֹן לַחַכָּה.

אֲנִי אוֹמֶרֶת לָךְ -

הַדָּג יוֹדֵעַ אֶת מְחִיר הָרָעָב,

מַכִּיר אֶת סַכָּנַת הַמָּוֶת בְּמִפְגָּשׁ עִם הַפִּתָּיוֹן,

צוֹפֶה אֶת שְׁלִיפַת הַחַכָּה מִן הַיָּם.

לַמְרוֹת זֹאת שׁוֹעֵט אֶל פִּתְיוֹנוֹ כְּמִתְאַבֵּד,

נוֹעֵץ לְשׁוֹנוֹ בַּבָּשָׂר,

טוֹרֵף אֶת הָעוֹלָם.

אִם לָמוּת, אָז רַק מֵאַהֲבָה.

 (מתוך השיר אם למות, עמ' 16)

'הַיּוֹם אֲנִי מִסְתּוֹבֶבֶת בָּרְחוֹבוֹת עִם חוּט וּמַחַט, / מְנַסָּה לִתְפֹּר אוֹתוֹ בְּכָל כּוֹחִי / אוֹ לִכְרֹךְ סְבִיב צַוָּאר / לְאָהוּב פּוֹטֶנְצְיָאלִי, / אֱלֹהִים יְפֵה עֵינַיִם, / אֲדָמָה חֲרוּכָה'

בשורות הללו מתוך "מחזור לאֵם" (עמ' 9-8), מפליאה עמית זר לטפל בשאלות שהן אולי המנוע לקובץ השירים הזה: כיצד ניתן לאחות את ה"עצמי" שנתלש שלא כהלכה מתמונת ילדותו חזרה אל העולם? והאם אפשר לגעת באימת הרעב באמצעות הלשון מבלי להתפתות לכיליון שצופנת החכה?

תמונות הילדות השבורות מצטרפות לכדי דיוקן בוגר של משוררת אמיצה, בקובץ ביכורים מרשים זה, אשר זיכה את המחברת בפרס רחל נגב לשנת תשפ"א.