אנשים מוגזמים

הָבוּ לִי חַסְרֵי תּוֹעֶלֶת

דַּחְיָנִים שֶׁלִּבָּם דּוֹהֵר

שֶׁנַּפְשָׁם גּוֹאָה

שֶׁחִיּוּכָם זוֹרֵחַ

כְּמֵהִים לָאֵינְ־

סוֹף

אֶת הָעוֹטְפִים כְּמוֹ נַיְלוֹן נִצְמָד

הַמְחַבְּקִים עַד הִשָּׁמַע הַקְּנָאק

וְלֹא עוֹזְבִים

עַד שֶׁאֵין יוֹתֵר לְבַד.

בשירתה הבשלה והנועזת, ביד מיומנת וברוח הזמן, מתמרנת כתיבתה של שניידר בין העולמות; הבית, הקליניקה, ההורות, הכמיהה אל האושר הפרטי, וההיזקקות הנואשת לאהבה.

בטבעיות חפה מגינונים, היא מזמינה אותנו גם אל חדרה של הפסיכולוגית. שיריה חושפים בפני הקוראים את "אחורי הקלעים" של הקליניקה, ואת הדיאלוג הסוער המתקיים לא רק בין המטפלת למטופליה, אלא גם בין המטפלת לעצמה.

נמרוד שיין