מטושטש ומרוקן, מחובר לשורה של מכשירים ומתעוור לאטו — זהו מצבו הנוכחי של יהושוע כלנתר, יהודי יליד בוכרה שעשה את דרכו לירושלים מתחת לפני הקרקע ונמצא מיובש במערה במדבר יהודה. משימתו ידועה לו למן התחלת הספר: "על שולחני מונח כתב היד שלי, האוצר שלי, מגילת הקלף 'מוּסַנהַ'. על השולחן מונחת גם חתיכת אבן בזלת עם מסמר מותך. אני זוכר איך הרבי ונדל סובב את האבן הזאת ארוכות בידיו ותהה: 'הנה שבריר, מזכרת מהעולם שהיה כאן לפנינו. אם יתמזל מזלנו, אם מישהו יגיע לירושלים, חובתכם להראות זאת לחכמי הקבלה המקומיים'".
למעט נספח בסופו, המכיל מסמכים עובדתיים ממקורות שונים על אותו יהושע כלנתר, הספר שלפנינו הוא כולו ים סוער שמשפטיו גלי תודעה נחושים, עזים, קוצפים; זיכרון הנע לסירוגין מהעבר אל רגעי ההווה הטרופים ויוצר בינם סינתזה מושחזת ועתירת ידע, אך לא על חשבון צבעים וניחוחות. "לעתים אני שוקע בשינה עמוקה, מעולפת, ללא רגעי התנתקות מקדימה, ובתוך שנת העילפון הזו אני נשלט על ידי הזיות מייסרות. הרופאים יודעים זאת היטב, ולכן מבקשים ממני לנהל רשימות, מבדקי שליטה עצמית: אולי בעזרתם אוכל לשחזר גם את השאר?"
"הרעב העשירי" היא פנטזיה ריאליסטית להכאיב על אודות עקירה ממקום למקום באופן מייסר וקדוש כאחד, מעשיית פלאות הכתובה בהומור המודע לעוצמת הכאב הנורא שבניתוק — של האדם מביתו ומארצו ולבסוף ממנו עצמו, ושל בני האדם אלה מאלה בחסות הדתות.
"אנחנו נלך עמוק מתחת לאדמה, מנועים מאוויר צח, משמש, מריחות הפרחים ועשבי השדה. טל השמים לא ירטיב את פנינו, לא נשמע את זמרת הציפורים, את קולות החיות, את צרצרי הלילה — כל צלילי הארץ הרגילים! שם, מתחת לפני הקרקע, אין להט חום, אין קור, לא יורדים גשמים ולא נושבות רוחות נעימות של צינת בוקר, כי זהו משכן התולעים ושרצי הקבר..."
(ורד זינגר, עורכת התרגום)